"אולינה הוריהורישין היתה זקנה בת ששים וחמש, עייפה מן החיים. כורעת תחת עול המצוקה. יחידה היתה, ללא אדם קרוב, ללא פינה משלה. עושרה היחיד היה כוחה הפיסי וליבה הטוב. ועבודת פרך עבדה בעד פת לחם חרבה. הבריות ניצלו אותה, לעגו לה, כינוה טפשה, עלובה. בבלויי סחבות הלכה אולינה ממקום למקום, מבית לבית. במקום שעבדה, שם ישנה, ולא פעם אחת נאלצה ללון תחת כיפת השמיים.
אחיה סטיפן לא דאג לה מעולם. לא התעניין בגורלה, תמיד היה עויין אותה. תמיד היה בא אליה בטענות... והנה באישה מרת נפש זו מצאתי לב ונפש של אדם. בראותה אותי פרצה אולינה בבכי, חיבקה אותי – ומיד הרגשתי שחמימות כנה שופעת ממנה.
'מוכנה אני', אמרה לי הזקנה, 'לעזור לך בכל – כל עוד יספיקו לי כוחותי וכל עוד רוח חיים בקרבי'.
שוב חיבקה אותי הזקנה ושתינו התייפחנו בבכי. הושטנו יד אשה לרעותה – שתי אחיות לגורל היינו. עשוקות היינו שתינו על ידי החיים, על שתינו העיק הגורל המר. מלבד ענייה, רצונה הטוב ולבה הכן – לא היה לאולינה ולא כלום והיא מוכנה היתה להקריב למעני את הכוחות האחרונים". (עמ' 52-53)
"המצב שלנו נעשה קשה מיום ליום. חיפשו אותי בכל מקום ועקבו אחר אולינה על כל צעד ושעל. היו רגעים שחשבתי כי נתמוטט שתינו במאבק זה. לנגד עיני ראיתי גלים נסערים, ראיתי שמים מכוסים עננים כבדים ושחורים. אך ראיתי גם קרן אור בוקעת ממרחקים. חודרת בעד לעננים. בשארית כוחותי התאמצתי לפזר את מחשבות החרדה והייאוש ולשמור על קור רוחי. השתדלתי להדמות לאולינה שנאבקה באומץ לב שכזה, בגבורה כזאת.
ערב אחד באה הזקנה בריצה והביאה לי ידיעה מדאיגה. אצל בעל בית אחד שגר בקרבת מקום מחבואי נגנב בלילה חזיר, הודיעו למשטרה על כך והיא עומדת לבוא לשם חקירה. כן היא אומרת לערוך כמה חיפושים בכפר.
הרגשתי את הסכנה המאיימת עלי – נאלצתי לנטוש את המקום מיד. בלילה הוציאתני אולינה הרחק אל היער. עלינו על הר תלול. נדמה לי שעוד מעט אפול אל עמקי התהום. ההר היה מכוסה שלג שהפך קרח. נפלתי מדי פעם בפעם, החלקתי וגלשתי למטה, נאחזתי בעצים ושוב קמתי והמשכתי להעפיל. נאחזתי בשערותי בענף עץ ונפלתי...
כאשר הגענו סוף סוף אל ראש ההר, צריך היה לרדת שוב ואחר כך שוב לעלות. עד אשר עמדנו על עברי פי תהום. חלחלה אחזתני למראה המקום הנורא הזה, שרגל אנוש לא הגיעה אליו מעולם. היה זה מקום שנוצר מששת ימי בראשית לאנשים כמוני, הנאלצים להסתתר מפני העולם כולו, מפני בני אדם. אולינה ניגשה מיד לעבודה ותוך שעתיים היה מוכן בשבילי מחסה קטן עשוי מענפים מכוסים עלים רטובים שנלקחו מתחת לשלג. הפתח למחסה צר היה, עד שבקושי יכולתי להכנסה פנימה. רק לשכב אפשר היה בתוך מחסה זה. אי אפשר היה לזוז בו. בתנועה לא זהירה אחת עלולה הייתי להרסו. לילה לילה הייתה אולינה באה אלי ומשבאה זחלתי בלאט החוצה, סעדתי את ליבי ממה שהביאה לי – ובחשאי חזרתי ונכנסתי פנימה. נדמה שכל עכברי היער נתאספו במקום הזה – עכברים אפורים, אדמונים ולבנים. הם ליווני בלילה וביום. התהלכו על פני, על ידי ועל רגלי, ולא יכולתי לגרשם. חיות יער שונות הסתובבו בלילה סביב מחבואי. צמרמורת אחזתני, אולם שכבתי בסבלנות, כאילו כבולה הייתי". (עמ' 145-146)
