למרות שאיטליה נשלטה בידי ממשלה פשיסטית מאז 1922, על פניו לא היתה האנטישמיות חלק מן המצע של מפלגתו של מוסוליני. במדינה הפשיסטית היה ליהודים מעמד שווה לשל שאר האזרחים, ועד לאמצע שנות ה-30 מתח מוסוליני בקורת גלויה על המדיניות הגזענית של גרמניה ואף תמך ביהודי איטליה. אלא שזה נבע משיקולים פרגמטיים, ומאחורי הקלעים החזיקו המנהיגים הפשיסטיים, ובכללם מוסוליני, בהשקפות אנטישמיות והכינו את הקרקע לסילוק היהודים מתוך החברה. התקרבותה של איטליה לגרמניה ויצירת הציר רומא-ברלין הגבירו את התהליך, ומשנת 1935 חלחלה תעמולה אנטישמית לתוך העיתונות.
בשנת 1938 הפעילה איטליה סדרת חוקים אנטי-יהודיים שנגעו בכל תחומי החיים: מורים ותלמידים יהודיים סולקו מבתי הספר; המרחב החברתי, המקצועי והכלכלי של היהודים צומצם; שללו את אזרחותו של מי שהתאזרח אחרי שנת 1919. בפברואר 1940, הכריז מוסוליני שתוך חמש שנים תתפטר איטליה מכל יהודיה.
איטליה הצטרפה למלחמה ביוני 1940. יהודים זרים שטרם עזבו את איטליה נאסרו ונכלאו במחנות. עם זאת, סירבה איטליה לשלוח את היהודים בתחומה ובשטחים שנשלטו על ידה בצרפת, יוון וקרואטיה למחנות המוות. מן הסתם נבעה עמדה זו מרצונם של האיטלקים להפגין עצמאות ולא להכנע לתכתיבים גרמניים. כמו כן היה זה תוצר של התחרות בין הרשויות האיטלקיות השונות. בפועל היתה איטליה והשטחים בשליטתה למקלט זמני עבור יהודים.
בנות הברית נחתו בסיציליה ביוני 1943. ההפצצות הכבדות של ערי איטליה, כמו גם השלכות נוספות של המלחמה, גרמו לירידה בתמיכה במוסוליני עד שאיבד את השלטון ביולי 1943. כאשר יורשו חתם על הסכם הפסקת-אש עם בעלות הברית בספטמבר 1943, כבשו הגרמנים את איטליה והשתלטו גם על שטחי הכיבוש שלה. מוסוליני הוחזר לשלטון והקים משטר פשיסטי רדיקאלי. בחסות הגרמנים והמיליציות הפשיסטיות החל גירוש היהודים לאושוויץ. את גל הגירושים הראשון מאיטליה, שנערך באוקטובר 1943, הובילו הכוחות הגרמניים, אך כבר בנובמבר היו אלה המיליציות האיטלקיות שהחלו לאסור יהודים, להעביר אותם לידי הגרמנים ולהחרים את רכושם.
יהודים רבים מצאו מקלט אצל איטלקים. קרוב לוודאי שהעובדה שבנות הברית היו כבר על אדמת איטליה וניצחונן הפך לוודאי, תרמה לנכונות לעזור לנרדפים. מאידך, היו המצילים היו בסכנה גדולה לא רק מצד השלטונות, אלא גם מצד מלשינים.
7,680 מתוך 44,500 יהודי איטליה נספו בתקופת השואה.
