איני יודע במה זכיתי שאימא חשבה ברגעים הקשים ההם דווקא עליי. לא אוכל לנחש את מחשבותיה ומה היה השיפוט שהפעילה באותה עת. היא נטלה את ידי בידה והלכה עמי לעבר דלת השירותים, שהיו צמודים לדלת הבית.
השוטרים שהיו קרובים לדלת היציאה עצרו את אימא, כשאני צמוד אליה.
היא הצביעה לעבר דלת השירותים וביקשה שיניחו לה להיכנס, "כי הילד נזקק לצרכיו". השוטרים נסוגו אחורה, ונכנסתי עם אימי לשירותים. היא הרימה אותי אל כבש האסלה הושיטה את ידה כלפי סנטרי והרימה אותו כך שמבטי עינינו נפגשו. מבטה היה שונה מהרגיל - עיניים טרופות, עיניים שאיבדו את רכותן ונעימותן והביעו ציווי גמור - ובפותחה את פיה כדי לדבר, נחנק קולה מדמעות.
"שלוימל'ה, שלוימל'ה שלי", חזרה ואמרה בבכי חנוק, "ברח כי אם לא - תמות!". ועוד הוסיפה: "אתה זוכר את המתים בדרך מבלגיה?" תוך מלמול תפילה תלשה ידה מעל בגדי את טלאי המגן-דוד הצהוב, והיא לחשה כששפתיה רוטטות: "כך יותר טוב".
חיבקתי את צווארה ובכיתי: "אימא, אני אוהב אותך! לא! לא! אימאל'ה, אני לא רוצה!"
אימא תלשה את ידיי מצווארה, הורידה אותי אל הרצפה, הוציאה מספר שטרות כסף מהצרור שתחת בגדיה, תחבה אותם לכיסי, ואמרה: "שיהיה לך לדרך" והעמידה אותי לפני הדלת, בעומדה צמוד אליי, מאחוריי. היא פתחה קמעה את דלת השירותים, קירבה את עיניה לרווח הצר שנפער, הציצה וראתה שהשוטרים עומדים במרחק סביר, שיאפשר לה לפתוח את הדלת החיצונית, הסמוכה אל דלת השירותים, ולדחוף אותי החוצה. וכך עשתה.
...
גופי ובגדיי היו שטופי זיעה. העברתי את ידי על פניי וראשי כדי לנגב את הדמעות והזיעה. הרגשתי את שערותיי סומרות, והן הכאיבו לעור ראשי במגע ידיי הגולשות עליהן.
התרחקתי בצעדים מהירים מביתי, ממשפחתי ומהרחוב שלי. הדמעות שטפו מעצמן. לא ידעתי לאן מובילות אותי כפות רגליי צעד אחר צעד, כשראשי מוטה מטה ועיניי חולפות על פני המרצפות החרוצות שעליהן אני דורך, המובילות אותי אל הבלתי נודע, כשהקור צורב בכל גופי, וכאב הפרידה מחמיץ את ליבי. מצאתי את עצמי פוסע באותו נתיב שבו יצאה המשפחה לבילויים - לאורך רו דה-ריבולי, ובו בתי הקולנוע שבהם היינו מבקרים. הנה המקום שבו היה אבא קונה לנו את הצ'יפס, וכאן נקנו הגלידות. כל פינת זיכרון ברחוב צבטה את לבי, הבכי עינה את נפשי ושרף את חזי הצנום, ושובל דמעות של ילד בן שש הרטיב את מדרכות פריז.
לאן אלך? למי אפנה? מה קרה פתאום לעולם, העוין את משפחתי ואת קיומי?
...
הנה אני מהלך בין אנשים מכל גווני הקשת, משפחות עם ילדים, זוגות אוהבים המתנשקים בכיכר וחיילים גרמניים צוהלים וצוחקים - עולם כה שונה ומרוחק מזירת הבלהות שממנה נמלטתי הבוקר. הסתכלתי על שלושה ילדים שהיו צמודים להוריהם הקונים עבורם סוכר מגולל על מקל, ניגשתי לרוכל המגולל את הסוכר, הבטתי שוב בילדים שלידם הוריהם, והזמנתי לי סוכר מגולל אחד. שלפתי אחד משטרות הכסף שאימא תחבה לכיסי בעת בריחתי מהבית, ובעודי עומד לקבל את הסוכר המגולל שהזמנתי, ראיתי את המשפחה עוזבת בצהלה כשכולם צוחקים ואני נשאר עומד בדד ולפתע אין בי חשק לקבל את הסוכר שזה עתה שילמתי עליו, כי א נ י ל ב ד ואין עמי נפש חיה מכל משפחתי.
...
הייתי מותש, כי חוץ מממתקים שקניתי במשך הימים האלה לא בא לפי שום מאכל אמיתי, וכספי אזל לי כי אף פעם לא המתנתי להחזרת העודף מן השטרות שהגשתי.
...
המנהל המושיע
עברתי בשערי בית הספר לתוך החצר שבה היינו משחקים בהפסקות בין השיעורים, וממנה נכנסתי אל פרוזדור, שבימינו היה ממוקם חדר המנהל.
שקט שרר בבית הספר בשעה זו של אחר צהריים. התלמידים כבר עזבו אל בתיהם. הפרוזדור היה חשוך, אך אור בקע מחדרו של מנהל בית הספר.
עמדתי לפני דלתו, כשכולי נרגש מהפגישה הצפויה - האם יוכל להושיט לי עזרה, ומה יעלה בגורלי אם לא יוכל. נקשתי חלושות על הדלת, ושמעתי את קולו המוכר: "היכנס". הוא ישב בכיסאו כשהוא שרוי באפלולית, מנורת השולחן מאירה את שולחנו ומסנוורת את עיניי. לאחר מספר שניות, ככל שהתקרבתי אליו, הבחנתי בארשת התימהון על פניו. כשאני פולט מפי: "אדוני המנהל, באתי אליך כי לא נשאר בעולמי אף אחד שיוכל לעזור לי", התחלתי לבכות.
המנהל קם מכיסאו לאיטו, כלא מאמין, וענה לי: "אני יודע! אני יודע!".
הוא קרב אליי כשידו מלטפת את ראשי, ניגש לקולב, מוריד במהירות את מעילו וכובעו ולובש אותם בדרכנו לכיוון היציאה, כשהוא שולח מבטים סביבו. ביציאה מהשער הוא בוחן בחשש את הרחוב. ואני רוצה לומר לו שהאישה שהביאתני אליו מחכה לי לפני השער, אני מנסה לצוד אותה בעיניי מכל עבר - אך היא נעלמה...
המנהל לא שועה לדבריי, הוא ניגש למכוניתו, מכניס אותי לתוכה. ברגע ההוא חשתי כאילו אני זוחל לתוך קונכייה העוטפת אותי מפני העולם החיצוני לנסיעה אין זמן, אין מרחק, הדרך מתמשכת בלעדיי, איני נמצא בתוך עצמי, איני נמצא בשום מקום עלי האדמות.
