לוסוסנה, אפריל 1943
אחיותי השורדות האהובות, גיסי ואחייני. כולם, כולם נעלמו, יותר משלושים מבני משפחתנו הקרובה, יחד עם מאות אחדות מידידינו הטובים ועשרות אלפי יהודים מעירנו – כולם נלקחו למקום שממנו איש לא חזר – מקום נורא ואיום ששמו ייחרט בהיסטוריה של הברבריות הפשיסטית הגרועה ביותר – טרבלינקה שעל יד מלקיניה... הטרנספורט האחרון יצא מגרודנו ב-12 במרץ שנה זו ומאותו יום נחשבת גרודנו ל-judenrein (נקייה מיהודים).
מספר היהודים ששולחו מעירנו עמד על 50,000, כולל יהודי השטעטל, שהתקבצו כאן מהכפרים הקרובים. כל ניסיון להסתתר או לברוח נגמר בעינויים הנוראים ביותר ובסוף - בכדור רובה. בבית הקברות שעל יד שוק הדגים יש עד היום ערימות של מאות שנורו או עונו. תוך חצי שנה יצאו אחד עשר טרנספורטים רק מיהודי העיר שלנו...
כולם נעלמו. רק אני לבדי נשארתי בחיים. אני חי ומענה את עצמי, שהרי אני צפוי למות בכל יום, בכל שעה (או אולי אני צפוי לגאולה?). איך זה שאני עדיין בחיים - את זאת לא אוכל גם אני להבין. כשאני מביט לאחור, אוכל לומר שברחתי לפחות 15 פעמים, התחבאתי, וכל הזמן אני יודע שהמוות הוא בלתי נמנע. פעמים אחדות יכולתי למות תחת ברד של פצצות, אבל יצאתי חי, פצוע קל ברגלי... בינתיים אני חי רק בזכות המזל. קודם כל – הייתה לי החוצפה לברוח. שנית, יש לי חבר נוצרי טוב מחוץ לגטו, שעזר לי לברוח ושלישית - והכי חשוב – יש לי את קטיה היקרה לי בעולם.
זה נשמע כל כך פשוט "לברוח". הכנתי את עצמי לכך חודשים רבים מראש. למדתי את כל "נקודות התורפה" בגדר התיל ובגדרות העץ של הגטו. (עזרתי למספר אנשים לברוח דרך הגדרות האלה אל היער). הצלחתי להשיג אינפורמציה בעזרת שוטרים יהודים טובים כמו למשל משה בלה, צ'רנוב (הדוד של ברטה) ומשה אלסנדרוביץ'. גיליתי מתי יש חילופי משמרות ואיפה יש ז'נדרמים שאותם אפשר לשחד. הכנתי מבחר של מסמכים שונים, כיס שבתוכו יש תמיד כמה מאות מרקים (מגברת קאראן – 200 מרק, מצ'רנוב – 250 מרק, מבוקסר – 300 מרק וכו'). קרה לי נס. (כמו שאתם רואים, גם לניסים צריך קצת לעזור). לא אתאר את פרטי הבריחה כעת, כי זה יגזול לי לפחות חצי מחברת. בקיצור ברחתי מיד לאחר הטרנספורט העשירי (אחד לפני האחרון). זאת אומרת שהלילה מלאו שמונה שבועות לאותו לילה חשוך, שבו הגעתי אל קטיה. בזהירות רבה הסתירו אותי, כך שאף אחד לא שם לב, במרתף תפוחי האדמה. ב"דירה" שלי יש שני "חדרים" - מרתף טחוב ואפל עם ארבע חביות מלאות בתפוחי אדמה וחדר קטנטן בכניסה, שכולו שניים-שלושה צעדים ויש לו חלון קטן. אסור לי להימצא בבית. יש לה רק חדר קטן עם שכנים בצד אחד ולעיתים קרובות מגיעים אנשים זרים הביתה. אני צריך להיות מאוד זהיר, כי יירו לא רק בי אלא גם בה, בשכנים ובילדים. השכנים הכי קרובים אלי הם שני גורי חזירים. שיהיו בריאים. קטיה מביאה לי אוכל בקערה שלהם שלוש פעמים ביום, ומעמידה פנים שהיא מאכילה אותם. אני ישן במרתף על תפוחי האדמה. בזמן האחרון ישנתי בכניסה, על שני לוחות וחתיכת דיקט. בחוץ עדיין די קר (תארו לעצמכן איך זה היה לפני חודשיים!). עדיין יורד שלג ויש גם כפור. בלי קטיה הייתי קופא מקור. היא הכינה מזרן משק ישן, נתנה לי מעיל משומש ושמיכת פוך ישנה, צעיף לראש, זוג כפפות וכרית. כמובן שלא הורדתי את המעיל שלי, חוץ מפעם אחת, כשקטיה הביאה לי זוג תחתונים של בעלה כדי לכבס את שלי. אתן צריכות להבין שעזבתי בחופזה ולא לקחתי אתי אפילו ממחטה.
קטינקה יקרה. קשה לבטא מה היא בשבילי. אין אמא, שהייתה עושה כל כך הרבה. היא אשה ענייה, בלי אדמה, בלי פרה, שדואגת לי כמיטב יכולתה. היא לא מונעת ממני דבר, ודואגת לא רק לתפוחי אדמה ולחם (בגטו מחיר הלחם היה 6-5 מרק לקילו) אלא גם לביצה, לחתיכת בשר, למעט חלב ששוויו זהב. היא דואגת לי כאילו הייתי ילד קטן ואפילו מרוקנת בכל יום את סיר הלילה שלי. לפני עלות השחר היא עומדת על המשמר לבדוק שהכל תקין. היא מרגיעה את בעלה שלא ידאג כל כך, מפני שהוא חושש לעצמו ולילדים. היא מביאה לי עיתון פעמים אחדות בכל שבוע ומוסרת לי את כל הבשורות הטובות מן העיר. היא גם הביאה לי ביזמתה מחברת ואמרה: "אתה יושב כאן ימים ארוכים ואתה כל כך עצוב. בבקשה תכתב כאן בשביל טייבע ואסתרק'ה. אם אני לא אצליח לשמור עליך, הן ידעו לפחות מה עבר עליך."
מובן שיכולתה להשגיח עלי מוטלת עדיין בספק. הסיכויים שלי, כמו של המסתתרים האחרים, אינם גדולים. גם כעת, מדי יום, מגלים אנשים במחבוא ויורים בהם. רק שלשום תפסו את זיידע (בער) אברמוביץ ואת בנו (האח של הערשל). הוא נתן לגוי עשרות אלפי מרקים, ובכל זאת האיש בגד בו. יש גם מקרים שאנשים נתנו את כל הכסף שהיה להם, ובכל זאת נמסרו לידי הז'נדרמים. בגלל זה אין פלא שימי ולילותי מלאי פחד. כל היום אני מתבונן דרך החלון ברחוב, כדי לראות אם מגיעים ז'נדרמים. כל רחש גורם לי לרעוד, ואני על הרגליים מהרגע שהשמש זורחת. אם אני חושד שמישהו מחפש או שז'נדרמים נמצאים מסביב לכפר, אני בורח ליערות לימים שלמים. שם אני שוכב בתוך שוחה, בשלג או בגשם וחוזר בלילה ל"מקום שלי" במרתף (אני כותב "עומד" כך שאוכל לראות את הכביש באותו זמן. בשבוע שעבר חייתי בחרדה איומה. בגלל טעות מטופשת ראתה אותי שכנה. אתן מבינות בוודאי כמה הדבר הפחיד אותי. מזל שהיא קרובה של הזקן והבטיחה לקטיה לשמור על סודנו. אני מקווה כך!!!
אני כל כך מודה לקטיה על המחברת. כעת, גם אם יפול עלי אסון, אמות בשקט, כי אני יודע שהיא תשלח לכן את המחברת ותהיה לכן מזכרת ממני וממה שעברנו כאן!! בינתיים אני מחכה בסבלנות, מחכה וחולם. אני מרבה לחלום. קודם כל אני חולם על קרב עם האויב הארור, על הפרטיזנים, על הצנחנים ועל החזית המתקרבת. אם עד הקיץ לא ישתנה דבר, לא אשאר כאן ואצטרף אל הפרטיזנים ביערות. החלום השני שלי הוא להתנתק מן האויב ופתאום לעוף ואז לפגוש את ליזה צ'פניק, שנשארה בחיים ואת אלינק'ה הקטנה של ברט (הכנו לליזה מסמכים של פולניה והיא גרה בביאליסטוק עם הקטנה שלה.) וכנראה גם את גרישה צ'פניק ואת אשתו, שגם להם יש ניירות מזויפים. אינני מצפה לפגוש קרובים אחרים שלנו. בסוף אני חולם על עצמי ועל המפגש שלי אתכן. אני מסדר את הפגישות שלי אתכן, עם הדודות, הדודים ובני הדודים, עם חברים ומכרים. אני חולם על אסתרק'ה, על הפגישה הכי כנה והכי חמה אתה, קודם כל. בין הפגישות עם חברים יש גם פגישה חמה עם חווקה קוקיירניק. כשאני מביט לאחור ועושה את חשבון הנפש, אני מאמין שמכל הנשים הרבות שחצו את חיי, היא השאירה בי את הרושם העז ביותר. עד כדי כך מרחיקי לכת הם החלומות המטופשים שלי...
אם אמות, עליכן לפצות את קטיה ואת בעלה בנדיבות, על כל מה שעשתה בשבילי. יאן וקטרינה קרייבה – כפר לוסוסנה על יד גרודנו. כל סכום שתשלמו לא יהיה אפילו אלפית ממה שהיא עשתה בשבילי.
