האם נחוץ לתאר את גטו ורשה? כל כך הרבה כבר נכתב עליו. נכתבו דו"חות רבים כל כך על ידי עדים שלא ניתן להטיל בהם דופי. בית קברות?לא, כי הגופות עוד זזו, לפעמים זעו בעצבנות. אלו היו אנשים חיים, אם ניתן בכלל לומר זאת עליהם. וזאת משום שמלבד עורם, עיניהם, קולם, לא נותר בגופם הרועד שום דבר אנושי. בכל מקום היו רעב, סבל, הסירחון הבלתי נסבל של גופות מרקיבות, היללות המסכנות של ילדים גוססים, הבכי הנואש וההשתנקות של אנשים המנסים לשרוד כנגד כל הסיכויים.
בחציית החומה אל תוך הגטו נכנסת אל עולם חדש שעלה על כל דמיון אנושי. נדמה היה שכל תושבי הגטו חיים ברחוב. לא היתה אפילו פיסת אדמה אחת פנויה. בעודנו מפלסים את דרכנו בין הבוץ והחצץ, צילם של מי שהיו פעם גברים ונשים חלפו על פנינו בחפשם אחר מישהו או משהו. בעיניהם רשף רעב בלתי נשלט או טירוף.
בדרכנו ברחובות חלפנו על פני גופות ערומות רבות. "מה משמעות הדבר?" שאלתי את המדריך שלי. "מדוע הגופות שוכבות במערומיהן?"
"כשיהודי מת." הוא ענה, "משפחתו מסירה את בגדיו ומשליכה את הגופה אל הרחוב. אם לא כן, הם יצטרכו לשלם לגרמנים בעבור קבורת הגופה. הם יצרו טקס קבורה שאף אחד אינו יכול להרשות לעצמו לשלם בעבורו. חוץ מזה, הם חוסכים בבגדים. כאן בגטו, כל סמרטוט נחשב."
איני רואה הרבה אנשים זקנים, אמרתי. "האם הם נשארים בבתים כל היום?"
התשובה נאמרה בקול שכאילו בקע מן הקבר.
"לא. עוד לא הבנת כיצד עובדת המכונה הגרמנית? באלו שגופם מסוגל עדיין לשאת מאמץ כלשהו משתמשים ככוח עבודה. השאר נרצחים על פי מכסות. תחילה רוצחים את הזקנים והחולים, אחר כך את המובטלים, אחר כך את אלו שעבודתם אינה מסייעת באופן ישיר לצרכי המלחמה הגרמנים ובסוף את אלו שעובדים בכבישים, ברכבות ובמפעלים. בסופו של דבר הם מתכננים להרוג את כולנו."
יאן קרסקי, סיפורה של מדינה סודית, בוסטון, 1944.
