מאשה וולספטל לבית דרייצין

זה היה, כנראה בסוף 1943.
את פניה ראיתי פעם ראשונה ביער, בבוקר חורפי, ואני כבר בת 11-10, ילדה צמוקה וחסרת אונים.
הייתי זרוקה וזנוחה ביער. ישבתי מתחת לעץ מכורבלת, חבילת סמרטוטים.
ברחנו מחלקת יער אחרת מפחד פשיטת אוקראינים וגרמנים.
הייתי לבדי, כי אף אחד מהנמלטים, שהמשיכו בדרכם לא רצה לצרף אותי. 
כל בקשותיי ותחנוניי לא הועילו. וכך, בבוקר קרה קרה הלא יאומן. 
מישהו דומה למלאך- לבושה בגדים חמים ויפים של גוייה- התכופפה, דיברה בקול רך ונעים.
אני מאמינה ולא מאמינה. האם זה חלום שיחלוף או- אמת. וכן זו הייתה אמת.
פניה המשיכה לשאול איפה משפחתי ומתשובותיי הבינה, שנותרתי לבדי.
מאותו רגע ועד היום אני הילדה של פניה.
פניה אספה אותי אליה, חיממה אותי והביאה אותי למשפחה גויית-שטונדיסטית, שתשמור עליי. הגויים באמונתם הרבה, שפניה קדושה היא, מילאו אחר כל בקשותיה. מאותו רגע גם אני האמנתי, שפניה אולי מלאך. כלכך יפה וטובה הייתה.
נשארתי במשפחה השטונדיסטית. חלמתי בהקיץ ושאלתי. מתי תבוא פניה.
היא לא הכזיבה. פניה, מחייכת, הייתה מופיעה כמעט תמיד בימי ראשון.
יום אחד התבשרנו- הרוסים מתקדמים והגרמנים נסוגים. אווירונים החלו לטוס מעלינו, אלא שהפעם היו אלה אווירונים "שלנו", של הרוסים.
חשבתי ומה יהייה עליי?- פניה לא הותירה זמן למחשבות כאלה. היא התייצבה ולקחה אותי לרפלובקה.
הימים, ימי סוף המלחמה. שואה, ימים של חורבן, אבל גם ימים של "נשארנו בחיים".

(ספר יזכור לקהילת רפלובקה, עמ' 100-99)