"המסע של אלי לוין אל העבר"
עם פרוץ המלחמה התגוררו בני משפחת פרבוסקי (Perewoski) – שמואל, דורה ושני ילדיהם הקטנים, אלי, שכינויו היה 'לשק' (Leszek), וסלינה – בווילנה. בבעלות המשפחה היה עסק למוצרי עץ. לאחר האקציות הראשונות, משהפנים את המתחולל סביבם, החליט שמואל להבריח את משפחתו מן הגטו. תדיאוש קורסאק (Tadeusz Korsak), אותו הכיר שמואל פרבוסקי בשל עסקיהם המשותפים מהתקופה שלפני המלחמה, הציע לו את עזרתו.
המשפחה ברחה בראשית 1942. הראשון שהוברח מחוץ לגטו היה הבן, אלי. שמואל, שהועסק בעבודות כפייה מחוץ לגטו, לקח אותו איתו באחד הימים כשהוא מסתיר אותו בין המוני העובדים שצעדו למקום עבודתם. האומנת לשעבר הלא יהודיה של הילדים, חיכתה לאלי בנקודת מפגש שנקבעה מראש ולקחה אותו למקום מסתור זמני. תוך זמן קצר הצטרפו אל הילד אמו ואחותו. משם לקחה אותם האומנת בכרכרה לביתו של קורסאק בבאלסר (Balcer), כפר שהיה אז בתחומי פולין וכיום נמצא בבלרוס. מאוחר יותר הצליח גם שמואל לברוח מן הגטו והצטרף אליהם בבאלסר. המשפחה שאוחדה מחדש חיה במרתף בבית קורסאק תחת זהות בדויה של משפחה פולנית. אלי (שכינויו היה 'לשק') אפילו שימש כנער מקהלה בכנסיה.
הסכנה שארבה לשתי המשפחות – היהודית והפולנית – הייתה עצומה. בנוסף לפחד מן הגרמנים, סיכנה אותם היריבות בין הקבוצות האתניות השונות שחיו באיזור והעוינות הפוליטית בין המחתרת הלאומית הפולנית ויחידות הפרטיזנים שהיו בעלות אוריינטציה סובייטית. ואכן, שמואל פרבוסקי נפל קרבן לסכסוכים אלו. בקיץ 1943 הוא נלקח על ידי פרטיזנים סובייטים, ולמחרת היום נמצאה גופתו הירויה בשדות. אלי בן ה-8, אמו ותדיאוש קורסאק מצאו את הגופה וקברו אותה בחשאי. שנים רבות אחר כך, אלי ניסה לאתר את מקום הקבר, אך ללא הצלחה.
השכנים החלו לחשוד במשפחה הזרה שגרה בבית משפחת קורסאק והמצב הפך מסוכן מדי. אלי ואמו ברחו ליערות והצטרפו לפרטיזנים, ואילו צלינה הקטנה, שהיתה בת 3 בלבד, נשארה עם ולדיסלבה (Wladyslawa) קורסאק שהבטיחה לטפל בה היטב עד שתסתיים המלחמה. אך גם משפחת קורסאק הפכה קרבן של הנסיבות הסוערות של אותה העת. באוקטובר 1943, מספר חודשים לאחר שפרטיזנים סובייטים רצחו את שמואל פרבוסקי, הם שלחו ידם גם בתדיאוש ובשתי בנותיו. ולדיסלבה, שאיבדה את כל משפחתה, לקחה את צלינה ונמלטה אל קרובי משפחתה, יאן ומריה מיכאלובסקי (Jan & Maria Michalowski), שחיו בכפר קטן בשם ירוז'ולימקה (Jerozolimka). למרות שלבני הזוג מיכאלובסקי היו חמישה ילדים משלהם, הם פתחו את ליבם וביתם לצלינה ודאגו לה עד השחרור, כאשר אמה ואחיה ששרדו ביערות חזרו לקחת אותה.
לאחר המלחמה, עלתה דורה פרבוסקי עם שני ילדיה לישראל. היא נישאה מחדש ובעלה אימץ את שני הילדים שקיבלו את שם משפחתו – לוין. אלי (פרבוסקי) לוין סיפר ליד ושם כי אמו מעולם לא דברה על השואה – את כל כוחותיה השקיעה בבניית חיים חדשים. כך עשו גם ילדיה. משך שנים רבות בחרו שלא להתעמת עם עברם, ורק בגיל מתקדם יותר, ולאחר שאמו הלכה לעולמה, החל אלי במסע הארוך אל שורשיו ואל עברו. הוא הקדיש שלוש שנים לחקר העבר בניסיון לחבר יחד את רסיסי הזיכרונות והמידע. הניסיון להתחקות אחר האנשים שהצילו את חייו, הוביל אותו לליטא ובלרוס. כאשר הגיע לבאלסר, זיהה את בית משפחת קורסאק שעדיין עמד על תילו, ומצא שהנכד של המצילים מתגורר במקום. הנכד לקח אותו אל ירוז'ולימקה לפגוש את קרוביהם של בני הזוג מיכאלובסקי. הם נתנו לו תצלום בו מצולמת צלינה יחד עם בנם של המצילים, אנדריי. יותר מ-50 שנים לאחר המלחמה, אלי סגר מעגל.
ב-25 בדצמבר 2006, יד ושם הכיר בתדיאוש וולדיסלבה קורסאק וביאן ומריה מיכאלובסקי בתור חסידי אומות העולם. ביוני 2007 הגיעו לישראל אנדריי מיכאלובסקי, בנם של המצילים שצולם עם צלינה בתמונה, ונכדם של בני הזוג קורסאק על מנת להשתתף בטקס ביד ושם. הם קיבלו בשם הוריהם וסביהם את האותות והמדליות והסירו את הלוט מעל שמות המצילים שנחקקו על הקירות בגן חסידי אומות העולם. בטקס השתתפו גם אלי וצלינה יחד עם בני משפחתם.
