הצלתן של טוני ארמן ובתה סוזן

טוני וליאו ארמן ובתם מרים ברחו מגרמניה לאחר ליל הבדולח. הם הגיעו לבלגיה ומשם ברחו לליון (Lyon) שבתחום משטר וישי הצרפתי. שם נולדה בתם השניה סוזן ("זוזו", לימים שולה לינדמן). בנובמבר 1942 החליטו טוני וליאו לברוח לשוויץ עם בנותיהם.

עדותה של טוני ארמן

ליאו כתב לי בגלויה שהוא הגיע לכנסיה וכומר בווייז'י (Veigy). הוא נתן לי את הכתובת במילות צופן. קיבלתי אישור תנועה מזויף בעזרת ארגון "אוזה" (OSE). ב-6 בדצמבר 1942 עליתי עם זוזו לרכבת בליון. נסענו לכיוון שוויץ ופטפטנו בצרפתית. הרכבת היתה צריכה להגיע לגבול אבל הגרמנים עצרו אותה באנסי (Annecy) וכל הנוסעים ירדו. ירדתי עם כל הנוסעים בתחנה. ראיתי פקיד שבדק מסמכים של נוסעים. זיהיתי משפחה יהודיה שבודקים אותה. פחדתי אבל ניגשתי לפקיד ואמרתי לו כאילו אני כועסת: "איך אתם יכולים לדרוש ממני לרדת? תראו, יש לי תינוקת ומזוודה, ואני יודעת שהקרובים שלי מחכים לי בתחנה אליה צריכה הרכבת להגיע - " כמובן שזה היה שקר - "ואתם לא נוסעים הלאה?!" הפקיד קצת נבהל. הוא אמר: "סליחה, אבל תראי, שם, מחוץ לתחנה, יש אוטובוס. הוא יביא אותך לאן שאת צריכה. לאנמאס (Annemasse)." את הניירות שלי הפקיד בכלל לא בדק. ככה לפחות הייתי מחוץ לתחנה.

נסענו באוטובוס לאנמאס. זוזו בכתה נורא. אמרתי לנהג שאני צריכה להגיע לכנסיה. הוא עצר את האוטובוס וירדתי. הייתי מול בית קברות והייתי צריכה לעבור לצד השני. הייתי לבד עם זוזו התינוקת, היה חושך וקר והייתי מאד מדוכאת.

מצאתי את הכנסיה. שם גם היה הבית של הכומר. ילד פתח לנו את הדלת. שאלתי על הכומר והילד מיד הבין למה באתי. הכומר היה איש מאד נחמד. כבר באותו יום הילד – שמו היה פייר – הביא אותי לאיש שאיתו הייתי צריכה לעבור, באותו כפר. כשהגעתי אל האיש הזה כבר היה לילה. האיש תכנן להעביר אותנו ביום שלמחרת. הוא היה אלמן עם חמישה ילדים. קראו לו ז'וז'ף לאנסו. אשתו נפטרה לא הרבה זמן לפני שהגענו.

בערב חילקתי להם סוכריות, שתמיד דאגתי שיהיו לי. "לישון." זה מה שאמר לאנסו. עלינו לעליית הגג. זוזו כבר ישנה. אני זוכרת את עלי השעועית המיובשים ואת החולדות שהסתובבו בעליית הגג ורשרשו בין העלים. חולדות או עכברים – לא ראיתי מה זה היה, וגם לא ישנתי. נשארתי בבגדים. זה היה בחודש דצמבר. בכלל לא היה חם וגם לא היו לי בגדים בשביל הלילה.

בבוקר 7 בדצמבר הלכתי עם לאנסו עד ליד הגבול.  "אני מצטער מאד", הוא אמר, "אני לא יכול להעביר אותך. 'שמח' בגבול. כל עשרה מטר יש גרמנים עם סוסים. אי אפשר לעבור. זה מסוכן." אבל לא יכולתי לנסוע בחזרה לליון. שרפתי שם את כל הגשרים. לא היתה לי ברירה אחרת.

הבת הגדולה תרז ביקשה רשות להעביר אותנו בכל זאת. היא היתה בת 15-16, בחורה לעניין. היא העמיסה על הגב סל עם סכין גדול בשביל לחתוך כרוב. לקחתי תיק בד עם בגדים וחיתולים לזוזו, ותיק ורוד שצבעתי אותו בשחור כדי שלא יחזיר את אור הירח. צבעתי בשחור גם את פס הכסף ואת האבזם. היתה לי שמיכה על הכתף, כמו שכמיה. כרכתי אותה על הצוואר. יצאתי עם זוזו והעגלה והעמדנו פנים שאנחנו יוצאים לעבוד בשדה.

תרז היתה צריכה להביא אותי עד הגבול. הלכנו לאורך וייז'י. כשתרז היתה שומעת קולות של סוסים היינו נכנסות לחדרי כניסה של בתים כדי שהחיילים לא יראו אותנו. ככה עברנו את הכפר והגענו לאיש שהיה צריך להראות לי איפה החור בגדר. מעבר לגדר היה הנחל.

האיש אמר: "עוד לא הגיע הזמן. חכי פה. חוץ מזה, את העגלה את לא לוקחת כי את צריכה לעבור את הנחל. ואת השכמייה הורודה והמבריקה – גם לא." השכמייה שרציתי בשביל זוזו בלילה יכלה להחזיר את אור הירח וזה היה מסוכן. את העגלה והשכמייה השארתי, אבל את השמיכה כרכתי מסביב לצוואר. חיכינו עד שהיה חושך. באחת עשרה בלילה הוא אמר לי פתאום: "תסתכלי. שם עובר ז'נדרם צרפתי. נחכה שהוא יעבור ואז – יש חור בגדר התיל. שם את צריכה לעבור." האיש לא הלך עד החור. הוא הראה לי אותו קודם, כשעוד לא היה כל כך חשוך.

קצת לפני חצות עברתי. זוזו לא ישנה ואני שרתי לה. מהצד השני של הנחל היתה גבעה. הייתי רטובה מהנחל עד המותניים וזוזו היתה על היד והיתה כבדה. לא ידעתי אם אני בשוויץ. פתאום ראיתי אור ושמעתי: "האלט!" (עצור!)

לא היתה לי ברירה והורדתי את זוזו. היא התחילה לבכות. שאלתי: "תגיד לי, איפה אנחנו? מה אתה?"

"סולדאט!" חייל. את זה ראיתי. והוא אמר: "גברת, אנחנו פה בשוויץ."

אז בכיתי. חיכיתי קצת עד שיכולתי שוב לנשום כמו שצריך. השוטר עזר לי לטפס עם זוזו ואמרתי לו שזוזו רעבה ובטח רוצה לשתות. "יש לי פה דודה, לא רחוק," הוא אמר, "נלך לדודה. היא תיתן לנו חלב, עם דבש. אל תפחדו." וכך עשינו. ובכיתי קצת.

* * *