בקיץ 1991 נסעתי באוטו לאנמאס (Annemasse) ומשם הגעתי לוייז'י (Veigy). בכפר יש בערך מאה בתים. הנוף פסטורלי, שטוח לגמרי. לא היתה לי מפה של וייז'י. זכרתי את הכנסיה שבה צלצלתי בפעמון בלילה שבו עברנו, 1 בנובמבר 1942 – הייתי בת שבע – ואת בית הקברות שדרכו עברנו אל הכנסיה. לפי האתרים האלה זכרתי איפה הבית שבו היינו אז. זכרתי שדות מוריקים. כשהגעתי שוב, בקיץ 1991, הם היו בצבע צהוב-ירקרק. עדין, שקט יותר מהצבעים של ון-גוך, עם שדרות עצי פלאטאן גבוהים שדרכן עברנו אז. גם את השדרות זכרתי ולפי הזיכרון הזה חיפשתי ומצאתי את הבית של תרז (תרז נורי, Thérèse Lançon-Neury).
תרז בת 72. היא אישה טובה ונוצריה אדוקה. בזמן המלחמה עשו התושבים בכפר יד אחת כדי לעזור לפליטים, להחביא אותם ולהבריח אותם. בגלל זה חלק מהם נלקחו למחנות ריכוז ומתו בהם. תרז סיפרה על אביה. הוא המשיך להעביר אנשים לשוויץ עד שצרפתים הלשינו עליו והגרמנים אסרו אותו. הוא נספה במחנה ריכוז.
תרז הראתה לי בדמעות ובגאווה את אות חסידי אומות העולם שקיבלה מיד ושם. היא לקחה אותי לערוץ הנחל בו עברנו לפני 49 שנה. היינו שם בחודש יולי. היה חם והיו מעט מים. כשברחנו לשוויץ בנובמבר 1942 הנהר היה גועש. עמדה שם בקתה קטנה. אז היא היתה בית מכס, תחנת גבול, ההבדל בין חיים ומוות. תרז אמרה לי: "את רואה? היום את יכולה לעבור מפה. הנה הגדר, תעברי. אין בעיה, את יכולה ללכת." זה ריגש אותי מאד.
