טוני וליאו ארמן ובתם מרים ברחו מגרמניה לאחר ליל הבדולח והגיעו לליון (Lyon) שבתחום משטר וישי הצרפתי. שם נולדה סוזן (זוזו), בתם השניה. טוני וליאו החליטו לברוח לשוויץ עם בנותיהם. סיפרה טוני: "ליאו ומרים נסעו בנפרד ממני ומזוזו. לא רציתי שניסע ארבעתנו יחד, כי אם היו תופסים את ארבעתנו – גמרנו עם החיים. לא היה נשאר מי שיכול לעזור. אף אחד לא היה יודע לאן לוקחים אותנו."
עדותה של מרים מנוילוביץ לבית ארמן
נסעתי עם אבא [ליאו] ב-1 בנובמבר 1942 ברכבת מליון לכיוון שוויץ. אנשי גסטפו עלו באחת התחנות עם מעילי גשם וכובעים. אבא ראה אותם והתחבא בשירותים. ישבתי לבד. אנשי הגסטפו בדקו תעודות. לא היו לי תעודות. הם שאלו "מה זה?" אמרתי: "אבא בשירותים." הם שאלו: "איך קוראים לך?" קוראים לי "מרים" מלידה. למרות זאת אמרתי: "מריאן". לא יודעת אם אמרתי כך מתוך רגש פחד או חוש הישרדות. אנשי הגסטפו המשיכו ללכת.
אבא ואני ירדנו מהרכבת באנמאס (Annemasse) והלכנו לוייז'י (Veigy). הלכנו הרבה קילומטרים והיה קר. הגענו לווייז'י ומצאנו את הבית של איכר שאת השם שלו אבא קיבל מראש. הוחבאנו אצלו בבית ושם ישַנו. למחרת בלילה הגיע האיש שהיה אמור להעביר אותנו. קראו לו ז'וז'ף לאנסו (Joseph Lançon). ליד הבית שלו היה נחל קטן. זה היה גבול שוויץ. לאנסו הלך איתנו עד הנחל ואמר "זהו. תלכו הלאה." הוא לא הלך הלאה, כי היה מסוכן והוא היה צריך לחזור.
חצינו את הנחל ונכנסנו לתוך יער אפל. נתקלנו בחבית שעשתה רעש, ואז נדלק פנס והאיר על שנינו. צעקו עלינו לעצור. לא ידענו מי תפס אותנו והאם כבר עברנו את הגבול. לקחו אותנו לבקתה ביער ושם התחילו לחקור אותנו. הרבה פליטים היו לוקחים יתומים (כי לילדים היה מותר להיכנס לשוויץ) ועוזבים אותם אחרי שעברו את הגבול. אלה שעצרו אותנו ידעו על זה ובדקו היטב. הם שאלו: "מי אתם? מאיפה באתם? מי עזר לכם?" הם טלפנו לכל מיני מקומות כדי לבדוק אם אנחנו אבא ובתו. לפני שעזבנו את ליון אבא צילם תמונות של המשפחה, כדי להוכיח קשר משפחתי בינינו. למשל, הוא צילם תמונות שבהן אמא עוזרת לי בלימודים.
אבא היה רטוב עד המותניים. בתיק שלו היו גרביים. שאלתי את אחד החוקרים: "אני יכולה להוציא גרביים מהתיק בשביל שאבא שלי יחליף, שלא יהיה כל כך רטוב? תראה כמה הוא מסכן." החוקרים הפסיקו את החקירה. ילד זר לא היה חושב על זה. זה כנראה שכנע אותם שאני בתו. הם הפסיקו לחקור אותנו.
הכניסו אותנו למשאית ענקית מכוסה בברזנט ולקחו אותנו משם. היו במשאית ספסלים בשורות בשביל להוביל הרבה אנשים, אבל רק שנינו היו שם. אבא אמר: "תשכבי, תשני". הוא קיווה שלא ארגיש כמה הוא מתוח. הוא הסתכל כל הזמן דרך חור בברזנט. היה חושך ואבא לא ידע אם אנחנו נוסעים לתוך שוויץ או שמחזירים אותנו לצרפת.
מוקדם בבוקר הורידו אותנו על יד ז'נבה. היה שם בית קטן, והיתה אישה על יד הכניסה, עם דגל שוויצרי ושוקולד.
