"אני מכיר ביהודי בתור שכני"
ברנרד ליכטנברג (Bernhard Lichtenberg) נולד ב-3 בדצמבר 1875, באולאו (Ohlau) , השוכנת כ-30 קילומטרים דרום מזרחית לברסלאו (Breslau) במחוז הפרוסי של שלזיה הדרומית. הוא היה השני מבין חמישה ילדים. משפחת ליכטנברג עסקה במסחר זעיר והשתייכה למיעוט הקתולי בעיירה בעלת רוב וצביון פרוטסטנטי. ב-1886 היוו הקתולים כ-31% מכלל 15,787 תושבי אולאו. בעיירה היתה גם קהילה יהודית זעירה שמנתה 123 איש (0.8% מכלל התושבים).
ברנרד ליכטנברג רכש את תעודת הבגרות שלו בגימנסיה המקומית ובסיום לימודיו החליט להקדיש את חייו לכמורה. הוא למד תיאולוגיה בברסלאו ובאינסברוק (Innsbruck) וב-1899 הוסמך ככומר. ליכטנברג התקדם בשורות הכנסייה הקתולית הגרמנית שמרכזה עבר לאחר 1913 לברלין. ב-1932, לאחר ששימש במשך כעשור בתור ראש קהילת 'לבו של ישו' בשרלוטנבורג בברלין, נקרא להיות רקטור (כומר ראשי) של הקתדרלה בכנסיית סנט הדוויג (St. Hedwig). בנוסף היה ליכטנברג זמן רב בפוליטיקה הקתולית – בין השנים 1913 עד 1920 שימש כנציג מפלגת המרכז במועצה המחוזית של שרלוטנבורג, ובין 1920 עד 1930 כחבר המועצה האזורית של רובע וודינג (Wedding). לאחר מלחמת העולם הראשונה, בה שרת בתור קצין דת, הצטרף כחבר לאגודה למען השלום של הקתולים הגרמנים [“Friedensbund Deutscher Katholiken”] וב-1929 נבחר לועד המנהל של קבוצת העבודה הבין-דתית למען השלום. [Arbeitsgemeinschaft der Konfessionen für den Frieden].
כבר בשנת 1931, ליכטנברג הותקף בארסיות על ידי גבלס מעל דפי עיתונו 'דר אנגריף' (Der Angriff). זאת לאחר שליכטנברג חתם על הזמנה לקהל הקתולי להגיע ולצפות בסרטו האנטי-מלחמתי של אריך מריה רמארק (Erich Maria Remarques) "הכל שקט בחזית המערבית". ב-31 במרץ 1933, חודשיים לאחר עליית הנאצים לשלטון, ליכטנברג ארגן פגישה בין הבנקאי היהודי אוסקר וסרמן והקרדינל ברטרם, הארכיבישוף של ברסלאו ונשיא ועד הבישופים הגרמנים, בניסיון נואש של הרגע האחרון למנוע את יום החרם על העסקים היהודים שתוכנן על ידי הנאצים ליום המחרת (יום החרם הכללי נגד יהודי גרמניה - 1 באפריל, 1933). ברטרם הסכים להפגש עם וסרמן אך בחר, באורח אופייני, לא להתערב בטענה שהנושא הוא מחוץ לתחום סמכותה ופעילותה של הכנסיה.
בניגוד בולט לרוב מנהיגי הכנסיה הקתולית והפרוטסטנטית בתקופת השואה, ליכטנברג האמין שהוא מחויב לסייע ליהודים באשר הם נרדפים ומשוללים בהדרגה מכל זכויותיהם האזרח והאדם שהיו להם. ד"וח המצב של משטרת פוטסדם מפברואר 1936, מדווח על פגישה שנערכה בברלין בהשתתפות ליכטנברג, שני רבנים, שני כמרים פרוטסטנטים שהשתייכו לכנסיית הוידוי ומספר הדיוטות (אנשים שאינם כמרים) "לא אריים". "בפגישה הוסכם, שהעם הגרמני יצטרך לכפר הרבה על מעשיו בכל הקשור ליהודים". באוגוסט 1938, שנה לאחר שנבחר לתפקיד ראש מכללה קתדרלית, ליכטנברג מונה בתור אחראי על לשכת הסעד של בישופות ברלין, אשר סייעה לקתולים רבים ממוצא יהודי להגר מגבולות הרייך הגרמני.
תחת הרושם הקשה של מאורעות ליל הבדולח (9/10 בנובמבר 1938), כאשר הכנסיות הגרמניות – כולל כנסיית הוידוי הבדלנית – שמרו על שתיקתן לנוכח המתקפה האכזרית כנגד היהודים, ליכטנברג נשא את קולו ברבים וגינה בתוקף את הבריונות הנאצית.
"אנחנו יודעים מה קרה אתמול. איננו יודעים מה מחכה לנו מחר. אבל חווינו את שהתרחש היום: הנה בוער לו בחוץ בית הכנסת. גם הוא מקום פולחן דתי."
מאותו הערב ועד למאסרו ב-23 באוקטובר 1941, ליכטנברג נשא תפילה מדי יום מעל בימת הקתדרלה של סנט הדוויג עבור היהודים והנוצרים ממוצא יהודי, ועבור כל שאר קרבנות המשטר הנאצי. לאחר פרוץ המלחמה, ליכטנברג שיגר מכתב לאחראי על המקלטים מפני הפצצות אוויריות, בו מחה על ההפרדה הגזעית שהוהגה במקלטים על פי צו נאצי מה-14 בדצמבר 1939.
השקפותיו האנטי-נאציות של ליכטנברג ומחאותיו החוזרות ונשנות כנגד רדיפת היהודים העלו אותו על מסלול התנגשות בלתי נמנע עם מכונת הדיכוי הנאצית. שתי סטודנטיות אשר שמעו אותו מתפלל בציבור עבור אסירים יהודים במחנות הריכוז הלשינו עליו במשטרה. בחיפוש שערך הגסטפו בביתו ב-23 באוקטובר 1941, הם מצאו דרשה שהוא התכוון לשאת ביום ראשון הקרוב בקתדרלה שבראשה עמד בתגובה למנשר שהפיץ משרד התעמולה בראשותו של גבלס ובה נקראו הגרמנים שלא להציע כל עזרה או סיוע ליהודים, אפילו לא בצורת ברכה ידידותית. בהצהרתו כתב ליכטנברג: מנשר אנונימי המשמיץ את היהודים מופץ בין בתי העיר ברלין. המנשר קובע שכל גרמני שמציע ליהודים כל סוג של רגש חמלה נראה לעין, אפילו אם מדובר רק בברכה ידידותית, בוגד בעמו. אסור שניתן לדרך החשיבה האנטי נוצרית הזאת להוביל אותנו, עלינו לנהוג על פי צוו של ישו שאמר: "אהוב את שכנך כמוך".
בעת חקירתו, ליכטנברג סרב לחזור בו מדבריו ואף המשיך ודבק ביתר שאת הצהרותיו. כאשר נשאל לגבי עותק של הספר "מיין קמפך" שנמצא בין חפציו, ובו היו הערות ופירושים לכתוב, הצהיר שמאחר שהאמונה המיוצגת בספר סותרת את הנצרות, הוא בתור כומר קתולי מחויב להתנגד לה. הוא גם הסכים לשאת באופן אישי בכל התוצאות שאליהן תוביל התנגדותו למדיניות המשטר. "זאת מכיוון שאני סולד בכל מאודי מן הפינוי (גירוש היהודים) ומכל ההשלכות שלו, כיוון שהוא מנוגד לציווי החשוב ביותר בנצרות 'אהוב את שכנך כמוך'. אני מכיר ביהודי בתור שכני, המחזיק בנשמה נצחית, שעוצבה על פי דמותו של האל. מאחר ואיני יכול למנוע את הצעד הזה, גמלה בלבי ההחלטה ללוות את היהודים והנוצרים ממוצא יהודי לגלות, על מנת לחזק את רוחם. אני מבקש לנצל את ההזדמנות הזו ולבקש מהגסטפו להיעתר לבקשתי זו."
במאי 1942, בית המשפט המחוזי של ברלין גזר על ליכטנברג שנתיים מאסר באשמת ניצול לרעה של דרשותיו ופעילות חתרנית [“Heimtücke”] . על פי פרוטוקול המשפט, כנשאל אם יש לו דבר מה להוסיף, אמר ליכטנברג: "אני טוען שלא נגרם כל נזק למדינה על ידי אזרחים שהתפללו עבור היהודים."
לקראת סוף תקופת מאסרו בת השנתיים בכלא טגל, ביקר אותו הבישוף פריסינג מברלין ומסר לו את הצעה מהגסטפו לפיה הוא יוכל להשתחרר אם יבטיח להימנע מלשאת דברים בעד סיום המלחמה. תחת זאת, ליכטנברג ביקש שיאפשרו לו להתלוות ליהודים ולנוצרים ממוצא יהודי שגורשו ללודז' בפולין על מנת שישמש להם מורה רוחני. פירסינג, שדאגתו גברה לנוכח מצבו הרפואי המתדרדר של ליכטנברג, ניסה לשווא להניע אותו מן הרעיון.
לנוכח סירובו של ליכטנברג להיכנע לדרישות שהוצבו בפניו, החליט שירות הביטחון הנאצי (SD) לכלוא אותו במחנה הריכוז בדאכאו. במהלך ההמתנה לגירוש אל המחנה, חלה ליכטנברג בן ה-67 אנושות ונפטר ב-5 בנובמבר 1943.
ב-7 ביולי 2004, יד ושם הכיר בברנרד ליכטנברג בתור חסיד אומות העולם.
