עובד הנמל שהיה למציל
ב-1 לדצמבר 1941 היו יניס ליפקה (Janis Lipke) ובנו בן השמונה עדים לרצח אכזרי של יהודים בריגה. הרצח הניע אותו לעשות כל שביכולתו להציל יהודים מידי הגרמנים ומשתפי הפעולה הלטבים. הוא התפטר מעבודתו בנמל והתמנה למנהל עבודה ביחידה אזרחית שעבדה למען חיל האוויר הגרמני – ה'לופטוופה'. מתוקף תפקידו זה, היה ליפקה רשאי להיכנס לגטו ריגה על מנת לקחת יהודים לעבודה במתקני ה 'לופטוופה' בריגה ומחוצה לה. ליפקה סידר כך שלטבים, אנשי סודו, החליפו את היהודים שיצאו מחוץ לגטו ולא חזרו, באופן שבספירה בתום יום העבודה לא היה התגלה לגרמנים מספר שונה מן המספר של אלו שיצאו לעבודה באותו הבוקר. אותם לטבים נכנסו לגטו כשהם עונדים טלאי צהוב על מעיליהם ואחרי כן הסירו אותו ויצאו למחרת עם עוד קבלנים לטבים שבאו לקחת יהודים לעבודה.
ליפקה גם סייע ליהודים להימלט ממחנות עבודה בסביבות ריגה. הוא תאם את בריחתם אגב ביקורו במחנות העבודה, או לחש מסרים במילות צופן מעבר לגדרות התיל. לאחדים מהם נתן תכשיטים וכסף שקיבל למשמרת מקרובי אסירים יהודים, כדי שאותם אסירים יוכלו במקרה הצורך לשחד את הסוהרים. ליפקה הביא לביתו מספר יהודים. סייע לו בכך לטבי בשם קארליס שהסיעם במשאיתו מוסתרים מתחת לערמת גרוטאות. ליפקה הסתיר אותם במקלט שבנה במיוחד בעזרת אשתו יוהנה (Johana) ובנם. הוא גם תכנן להעביר יהודים בים הבלטי לשוודיה והכין לשם כך סירה. ואולם, התעוררו חשדות, הרשויות התערבו והוא נאלץ לבטל את התכנית. ליפקה הצליח לסלק מעליו את האשמה והשתחרר, אולם אחד משותפיו לתכנית, יהודי בשם פרל, הוצא להורג.
ליפקה רכש חווה ליד דובלה (Dobele) והסתיר שם יהודים. ידידיו הלטבים הסתירו יהודים במקלט תת קרקעי ובמקומות מחסה נוספים מחוץ לריגה. זמן רב שמר על קשרים הדוקים עם כל היהודים שבהם טיפל. כאשר נשקפה סכנה לחייהם, היה ליפקה דואג להעברתם למקומות בטוחים יותר. הוא עסק בהצלת יהודים בין דצמבר 1941 ועד אוקטובר 1944, כאשר שוחררה לטביה בידי הצבא האדום.
ב-1966 העניק יד ושם לליפקה ולרעייתו יוהנה את תואר חסידי אומות העולם. העץ שניטע לכבודם ניצב ליד הכניסה למוזיאון לתולדות השואה.
בתמיכת: Claims Conference
