החלטתי להצטרף אל דודי. כשהגעתי לבורדו והתקרבתי לקונסוליה יכולתי להבחין מיד שפליטים רבים עשו גם הם את דרכם לשם. ככל שהתקרבתי אל הקונסוליה גדלה ההתקהלות. הם היו נואשים לקבל ויזות לפורטוגל.
מאז ה-10 במאי 1940 ועד כיבוש העיר על ידי הגרמנים, הועמדו חדר האוכל, חדר האורחים ומשרדו של הקונסול לרשות הפליטים - עשרות מהם, גברים ונשים ובעיקר זקנים וחולים. הם יצאו ובאו את המקום - נשים בהריון שלא חשו בטוב ואנשים שחזו בקרוביהם נקצרים בכבישים בידי מכונות ירייה של מטוסים. הם ישנו על הכיסאות, על הרצפה, על השטיחים. המצב יצא משליטה. אפילו במשרדי הקונסול הצטופפו עשרות פליטים באפיסת כוחות לאחר שהמתינו בתור ימים ולילות ברחובות, בחדרי מדרגות ולבסוף במשרדים. הם לא אכלו או שתו מחשש שיאבדו את מקומם בתור. הם נראו כמו נוודים. הם לא התקלחו או החליפו בגדים או התגלחו. לרובם לא היה דבר מלבד הבגדים שלבשו על עצמם.
התקריות התרבו עד כדי כך שלא היה מנוס מלבקש מהצבא לשמור על הסדר. בכל משרד הוצב חייל ועליהם פקד סמל. הקונסוליה היתה ממוקמת בקומה הראשונה של הבניין ברציף לואי ה-18. היא עדיין שם כיום. המדרכות, הדלת הקדמית והמדרגות הגדולות שהובילו למשרדים היו עמוסות במאות פליטים שהמתינו שם ימים ולילות עד שתורם יגיע. במשרדים, העבודה היתה מסביב לשעון. מרוב עבודה דודי חלה והיה חייב לשכב לנוח. הוא שקל את כל השיקולים בעד ונגד, והחליט להעניק את כל השירותים ללא הבדל דת, גזע או לאום ולשאת בתוצאות. הוא "הונע על ידי כח עליון" (אלו היו מילותיו) ונתן הוראה להעניק לכולם ויזות ללא תשלום.
לאחר שהקונסול בביון (Bayonne) לא מלא את הוראותיו, החליט ללכת לשם בעצמו. הגעתו לשם שימחה מאוד את הפליטים והפיחה בהם תקווה להינצל ... הקונסוליה בביון היתה תחת אחריותה של הקונסוליה בבורדו.
משם נסע דודי אל הגבול על מנת לסייע לפליטים בשטח. הוא המשיך משם לסן סבסטיאן ונפגש עם שגריר פורטוגל במדריד. השגריר הטיח בו עלבונות, אך דודי לא ויתר והמשיך בפעילותו ההומניטרית להציל את הפליטים עד אשר הגיע לליסבון.
