כ-140,000 יהודים חיו בהולנד בעת שהגרמנים פלשו אליה במאי 1940, מתוכם 15,000 היו פליטים יהודים שברחו מגרמניה, ואשר לאחר שגרמניה הנאצית פלשה למערב אירופה, מצאו עצמם שוב תחת שליטה נאצית. זמן קצר לאחר הכיבוש, נחקקו צווים אנטי יהודיים: עובדי ציבור יהודיים פוטרו מעבודתם, חלה חובת רישום של עסקים יהודיים, ובהמשך היהודים עצמם היו צריכים להירשם. תוך שנתיים, בקיץ 1942, החלו הגירושים למחנות המוות. המשלוחים יצאו בדרך כלל ממחנות המעבר ווסטרבורק ו-פוכט – רובם לאושוויץ ולסוביבור. עד לקיץ 1943, גורשו מרבית היהודים מהולנד. כאשר יצא המשלוח האחרון, בספטמבר 1944, עמד מספר המגורשים למחנות ההשמדה על 107,000. רק 5,000 מהם חזרו לאחר המלחמה. יותר מ-75% מיהודי הולנד נספו בשואה.
ההנהגה של כוחות הכיבוש הגרמנים בהולנד היתה חדורת מוטיבציה נאצית, וכך הוקמה מערכת יעילה לרדיפת יהודים. שעה שהמנהל האזרחי ההולנדי שפעל תחת הוראות הכובשים קיבל בהכנעה את הצעדים האנטי-יהודים, הוליד מאסרם של כמה מאות יהודים בראשית 1941 ושילוחם למחנות ריכוז בגרמניה זעם רב. ב-25 בפברואר 1941, הוכרזה שביתה של ע"י איגודי פועלים הולנדים. השביתה דוכאה ביד רמה, ואחרי שהגרמנים הפעילו לחץ כבד, היא הופסקה. בקיץ 1942, כאשר החלו הגירושים למחנות המוות, מחו הכנסיות הקתוליות, וכתגמול על כך גירשו הגרמנים את היהודים שהוטבלו לנצרות. באופן ספונטאני ובמפוזר, הוקמו קבוצות הצלה הולנדיות שונות של סטודנטים ו/או של חוגי הכנסייה שסייעו ליהודים למצוא מקלט, ופעלו בעיקר להצלת ילדים. יחד עם זאת, בתקופה הראשונה והגורלית של הגירושים עוד לא היו חלק מרשתות המחתרת ערוכות, והיהודים יכלו לסמוך אך ורק על עצמם במציאת מקומות מסתור. המצב נעשה מסוכן עוד יותר אחרי ספטמבר 1942, כאשר הוקמו יחידות מיוחדות שאנשיהן - הולנדים משתפי פעולה – יצאו לצוד יהודים מסתתרים. לעזרתן של יחידות אלה פעלו מלשינים שהסגירו יהודים מסתתרים. תנועת התנגדות הולנדית מאורגנת, בעלת תיאום מרכזי, הוקמה ב-1943, לאחר שהגרמנים החלו לגייס הולנדים לעבודות כפייה. באותה עת כבר גורשו מרבית יהודי הולנד. על פי הערכה, כ-25,000 יהודים שהו במקומות מסתור בהולנד. שליש מהם נחשפו בגלל מעשי הלשנה ושני שלישים – ניצלו.
