מחאה בפרלמנט נגד השילוחים
כרבים אחרים בארצו, גם דימיטר פשב (Dimitar Peshev), סגן הנשיא של הסבראני (Sbranie) – הפרלמנט הבולגרי – תמך בברית בין בולגריה לבין הגרמניה הנאצית. גרמניה גמלה לבני בריתה, וכאשר חולקה יוגוסלביה בין כוחות הציר, זכתה בולגריה בשטחים אותם איבדה במלחמת הבלקן ב-1913-1912.
מפלגתו של פשב, שהייתה מפלגת הרוב בממשלה, חוקקה גזרות נגד היהודים. החוק מ-1940 להגנת האומה, הגביל את השתתפותם של יהודים בחיים הכלכליים והחברתיים של הארץ והטיל מס מיוחד על יהודים. בנוסף, היה על היהודים לענוד מגן דוד, והגברים גויסו לעבודות כפייה. החקיקה הניבה תגובות מעורבות. הייתה אמנם תמיכה מסוימת בצעדים האנטי יהודיים, אך נשמעו גם מחאותיהם של ארגונים כמו איגוד הסופרים הבולגריים והתאחדות הרופאים. פשב תמך בחוקים. , לאחר המלחמה הסביר בזיכרונותיו: "הייתי משוכנע שכל זה יביא את המדיניות של בולגריה ליישור קו עם זו של גרמניה...איש לא העלה בדעתו שהצעדים יהפכו לקבועים, לא כל שכן שהם יקבלו את הצורה ואת הפרופורציות של מה שקורה בגרמניה." לנוכח המורכבות של המצב הפוליטי, האמין פשב שלאור היתרונות הגדולים עבור בולגריה מן הברית עם גרמניה, יהיה המחיר אותו על היהודים לשלם מוצדק. כפי שהדברים התגלגלו, אלא שדרישות גרמניות נוספות כבר חיכו בפתח.
בפברואר 1942נחתם הסכם ו הממשלה הבולגרית הסכימה לגרש 20,000 יהודים מתראקיה וממקדוניה – שטחים אותה קיבלה לשלטונה בעקבות הברית עם גרמניה. מכיוון מספר היהודים במחוזות אלה נפל מעשרים אלף, הוסכם להשלים את ההפרש ולגרש 6,000 מיהודי בולגריה עצמה. קבוצה ראשונה של יהודים הייתה אמורה להשלח מקיוסטנדיל. כאשר הגיעו השמועות על הגירוש הצפוי לאוזניו של פשב, פעל באופן מיידי ונסע לקיוסטנדיל. שם נפגש עם סגן מפקד המשטרה, שסיפר לו על המצוד המתוכנן. הוא קיבל גם מברקים מיהודים ומלא-יהודים, שהפצירו בו להתערב. פשב, שרק שנתיים קודם ראה בצעדים האנטי יהודיים הכרח, חש כי בנקודה זו אין הסכמה שבשתיקה עוד אפשרית. במקום לעצום עין, לשכנע את עצמו ולתרץ שהברית עם גרמניה היא לטובת בולגריה, בחן את התוצאות של הסכם זה והגיע למסקנה שעליו לפעול. הוא ארגן משלחת פרלמנטרית והלך להיפגש עם פטר גרבובסקי, שר הפנים.
פשב לא הסתפק בהבטחתו של השר, והחליט להביא את העניין לפרלמנט. ב-17 במרץ כתב מכתב מחאה ושכנע 42 חברי פרלמנט לחתום עליו. הוא התעלם מדרישתו של ראש הממשלה, שלא לשלוח את המכתב. הנושא עלה לדיון בוועידת המפלגה ב-23 במרץ 1943 – ישיבה שהפכה לעימות בין פשב לראש הממשלה. האחרון ביקש להפחיד את חותמי העצומה, והתעקש על כך שכל אחד מהם יעמוד ויכריז על תמיכתו במכתב. חלק מן החותמים אכן נסוגו ורק 30 מתוך 42 החותמים עמדו איתן. הדיון התמקד לא בגורלם של המגורשים, אלא בנאמנותם של חברי הפרלמנט.
בהצבעה הסופית, הכריזה המפלגה על תמיכתה בראש הממשלה והחליטה לגנות את פשב. ב-30 במרץ 1943 אולץ לוותר על תפקידו כסגן נשיא הפרלמנט ובקשתו לשאת דברים בפני האסיפה נדחתה. פשב הפך מנודה פוליטית, אך מחאתו זכתה להדים אצל אנשי דת ופוליטיקה, והממשלה הבולגרית נאלצה לזנוח את תוכניותיה לגבי שילוח יהודי בולגריה. הגירושים מבולגריה עצמה הושעו, אך יהודי תראקיה ומקדוניה הופקרו ובעיצומו של המשא והמתן הפוליטי, שילחו אותם הרשויות הבולגריות. הטרנספורט האחרון למחנות המוות יצא ב-29 במרץ 1943.
בשנת 1944, תחת השלטון הסובייטי, פשב הואשם ונשפט בגין אנטישמיות ושיתוף פעולה עם הגרמנים. נגזרו עליו 15 שנות מאסר, אך הוא שוחרר לאחר שריצה שנה. הוא נפטר בשנת 1973.
ב-10 בינואר 1973 יד ושם הכיר בדימיטאר פשב כחסיד אומות העולם.
