כ-3.3 מיליון יהודים חיו בפולין ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. גרמניה פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, ובהתאם להסכם סודי שנחתם שבוע לפני כן, חולקה המדינה בין ברית המועצות לגרמניה. שטחיה המערביים של פולין סופחו לגרמניה, ובמרכזה הוקם איזור ה'ממשל הכללי' ('גנרלגוברנומן'). החלק המזרחי של פולין (על 1.2 מיליון היהודים שחיו בו) עבר לשליטה סובייטית, עד לקיץ 1941, כאשר גרמניה פלשה לברית המועצות וכל שטחי פולין נפלו תחת שליטתה.
מיד לאחר הכיבוש ננקטו צעדים ראשונים כנגד יהודי פולין: יהודים הצטוו לענוד סרט זרוע עם מגן דוד, רכושם נגזל, הגברים נלקחו לעבודות כפייה, תנועת היהודים הוגבלה והוקמו גטאות. רוב הגטאות נסגרו בשנים 1941 וב-1942, ובהם נדונו היהודים לגסיסה איטית מרעב, קור, מחלות ומגפות.
בדצמבר 1941 הוקם אתר ההשמדה הראשון על אדמת פולין בחלמנו. באביב 1942 הוקמו שלושה מחנות השמדה נוספים – סוביבור, בלזץ וטרבלינקה -- במסגרת "מבצע ריינהרד", המבצע להשמדתם של יהודי פולין. מחנות הריכוז והעבודה במאיידנק ואושוויץ הוסבו בהמשך למרכזי רצח המוני בגז. חיסול הגטאות נמשך כל העת, וב1944 היהודים היחידים שנותרו בחיים בפולין היו אסירים במחנות העבודה, למעט גטו לודז' שחוסל בקיץ 1944.
מעריכים כי כ-3 מיליון יהודים (90% מיהדות פולין לפני המלחמה) נספו בשואה.
* * *
בין שתי מלחמות העולם התמודדה המדינה הפולנית עם קיומם של מספר רב של מיעוטים לאומיים ואתניים אשר מנו כשליש מאוכלוסייתה. כללית ראה המחנה הלאומי בפולין ביהודים יסוד לאומי ודתי זר ומנוכר. בקרב החוגים המשכילים והליברלים הפולניים היתה אמנם נטייה לקרוא לשילובם של היהודים בחברה, אך בפועל מרבית היהודים המשיכו לחיות בנפרד בתוך קהילות ושכונות נפרדות, ועל פי רוב זכו ליחס עוין מצד שכניהם הפולנים. במחצית השנייה של שנות השלושים הגיעה האנטישמית בפולין לשיאים חדשים.
היהודים והפולנים כאחד היו קורבן לטרור הגרמני לאחר כיבוש פולין. אך שעה שהטרור שכוון כנגד הפולנים נועד להפוך אותם לעם של עבדים, הרי שמדיניות כלפי היהודים היתה אכזרית בהרבה, ומטרתה היתה בשלב ראשון לבודדם לחלוטין מן החברה, ובהמשך להשמידם באופן טוטאלי.
הציבור הפולני, אשר התמודד עם כובש אכזר והיה שרוי במאבק על הקיום היומיומי, לא הקדיש ברובו תשומת לב למצוקתם ההולכת וגדלה של אלו שנכלאו מאחורי חומות וגדרות. מספר קטן בלבד של קשרים אישיים או פוליטיים בין יהודים לפולנים המשיכו להתקיים. פולנים בודדים, אשר פעלו ממניעים אנושיים, ניסו להקל את סבלם של היהודים ולעזור להם. ניתן לומר שעל מנת שיהודי יוכל לברוח מהגטו ולנסות לשרוד בחוץ, לא היה די ברצון -- בכך שיהיה מוכן להיפרד מסביבתו וללכת אל הבלתי ידוע. תנאי מוקדם היה כתובת פולנית והסכמה של בעליה לקבל את היהודי ולהסכים להסתירו. בנוסף נדרשו על פי רוב גם מזומנים ודברי ערך לממן את מחייתו עד לסיום המלחמה, ופעמים רבות גם דמי כופר.
מן הצד הפולני לא היתה הצלת יהודים דבר של מה בכך - פולני שנתפס כשהוא מסתיר יהודים סיכן לא רק את חייו, אל גם את חייהם של בני משפחתו. מודעות שהזהירו פולנים מפני עזרה ליהודים היו מוצבות בכל מקום. ואכן, מאות פולנים שילמו בחייהם על מעשים מסוג זה. האיום הגרמני לא פסק לרגע והמצוד על היהודים, בסיועם של כוחות משטרה פולנים מקומיים, נמשך כל הזמן. אולם האיום הגדול ביותר על היהודים – זה שמנע מהם לעזוב את הגטו ולנוע בחופשיות בערים ובכפרים – היה מצד ה"שמאלצוביניקים" (“szmalcowniks) - פולנים מקומיים אשר היו מלשינים על יהודים ומוסרים אותם לגרמנים על מנת לנשל אותם מרכושם ולהשתלט עליו. המשטר עודד את המלשנים באמצעות תעמולה וההסתה. כמו כן שיחקה האנטישמיות שרווחה בקרב חלקים גדולים של האוכלוסייה בפולין תפקיד מרכזי ברדיפת היהודים. החשש מפני הלשנה מנע לא רק מהיהודים לבקש מקלט עצל פולנים, אלא גם הרתיע פולנים בעלי רצון טוב מלהעניק מקלט ליהודים. החשש ששכניהם או אפילו קרובי משפחתם ילשינו עליהם ריחף מעליהם. רק בשנת 1943, הכריזה המחתרת הפולנית כי תעמיד לדין את מי שיסחט, ישדוד או ימסור יהודים לידי השלטונות הגרמנים.
כנגד הכובש הגרמני חשו הפולנים אחדות לאומית, אך היהודים מעולם לא נתפסו כחלק ממנה. רק מעטים יצאו מן הכלל הזה, ביניהם היו אפילו אנטישמיים, שממדי הטרגדיה היהודית גרמה להם לשים בצד את עוינותם ולהושיט עזרה ליהודים. קבוצות קטנות של אנשים, כמו עובדים בשרותי הרווחה של עיריית ורשה וחברים לשעבר בתנועת הצופים הקתולית, פעלו באומץ ובמחויבות ראויה לציון. אך בסך הכל מדובר בתופעות שוליות למדי.
הגירושים ההמוניים של יהודים למחנות ההשמדה בקיץ 1942 היכו חלק מהפולנים בתדהמה. הראשונים שיצאו במוצהר בקריאה לפעולה מאורגנת על מנת להציל את היהודים וגינו את העמידה מהצד והאדישות מצד הציבור, היו קתולים, בעיקר צעירים, שהיו חברים במחתרת "תחיית החזית הפולנית".
בראשית דצמבר 1942 הוקמה ז'גוטה (Zegota) – המועצה לסיוע ליהודים. ז'גוטה עסקה במציאת מקומות מקלט ומסתור, חלוקת קצבאות מזון חודשיות, טיפול בילדים, סיוע רפואי, אספקת מסמכים מזויפים ועוד. אף שמרבית יהודי פולין נרצחו טרם הקמת ז'גוטה, ההערכה היא כי הארגון הצליח להציל את חייהם של כמה אלפי יהודים. במקביל לניסיונות המאורגנים פעלו יחידים, חסידי אומות העולם, אשר סיכנו את חייהם ללא שקיימו כל קשר עם ז'גוטה או אפילו ידעו על קיומו. נשים וגברים אלו פעלו מתוך צו פנימי שהורה להם לעזור לחלשים ולנדכאים ומעשיהם נבעו פעמים רבות בשל היכרות קודמת או ידידות עם יהודים.
בתקופת שהגטאות עוד היו קיימים התאפיינה הגישה של המחתרת הפולנית כלפי היהודים בחוסר עניין בגורלם של אזרחי פולין היהודים. היא לא העניקה כל סיוע, חומרי או רוחני ליהודים. במהלך מרד גטו ורשה באביב 1943, למעט מספר מצומצם של כלי נשק שהוברחו לגטו, לא ניתן כל סיוע צבאי, הגנה, או עזרה כלשהי על ידי המחתרת הפולנית 'צבא המולדת' (Armia Krajowa).
* * *
הפולנים הם קבוצת הלאום הגדולה ביותר מתוך כלל חסידי אומות העולם שהוכרו עד היום על ידי יד ושם. בהתחשב בענישה הקטלנית שאיימה על המצילים, מדובר בהחלט בנתון מרשים. מצד שני, יש לקחת בחשבון שהקהילה היהודית בפולין היתה הגדולה ביותר בכל אירופה לפני המלחמה וכי רק 10% מקהילה זו הצליחו לשרוד את השואה. בעת השחרור נותרו כ-50,000 יהודים בלבד בחיים על אדמת פולין. מעריכים כי בין 30,000 ל 35,000 יהודים, כאחוז אחד מכלל יהדות פולין, ניצלו בעזרתם של פולנים ובזכות מסירותם של חסידי אומות העולם.
