השואה היא כמובן אירוע קולוסאלי, אירוע שהוא קשה לתפיסה. דומה שבמחשבה האנושית והתפיסה האנושית קשה להקיף את האירוע הזה במלוא משמעותו. בוודאי כך במרחק הזמן הקצר שאנחנו מצויים בו מאז אותו אירוע, ועל אחת כמה וכמה מזווית הראיה שלי, שהיא זווית ראיה של ילד שהיה חלק מהאירוע הזה.
הלקחים שאנחנו כולנו, כל בני האנוש, מסיקים או מפיקים מהאירוע הנורא והאיום הזה שונים ומגוונים. כל אחד בוודאי ולקחיו שלו, לקחים אישיים ולקחים כלליים. אשר ללקחים הכלליים הם בוודאי קשורים קשר הדוק בעתידו של העם היהודי - מחד, ובעתידה של האנושות - מאידך. הם קשורים קשר הדוק בוודאי למערכות מוסדיות חומריות כגון מדינה, כגון צבא, כגון ביטחון, וללקחים הקשורים בהערכות רוחניות, ערכיות הנוגעות לעוצמה ערכית לאנושיות וכדומה.
... אני עצמי לא עסקתי בנושאים האלה מאז השואה או מאז שעלינו לארץ בשנת 1947. התרחקתי מהם ועסקתי רוב חיי בעניינים שכל אחד שלא היה בשואה עסק בהם, אם בענייני משפחה ואם בעניינים המקצועיים שלי כפרופסור למשפטים וכשופט. אני מוכרח יחד עם זאת לומר שבשנים האחרונות אני מוצא את עצמי יותר ויותר חושב ומוטרד מהנושאים האלה, חושב ומוטרד ושואל את עצמי מה הייתה ההשפעה של השואה עלי, מה הלקח שלי האישי והפרטי - מחד, והציבורי-כללי - מאידך מאירועי השואה שאני זוכר אותם. הדברים אצלי נעשו לאט לאט יותר ויותר אינטנסיביים בתחום הזה... ובעצם אני חושב עד היום שהצלחתי לעבור את השואה בלי שהיא השאירה עלי שריטות קשות מדי. יכול להיות שזאת השריטה הכבידה ביותר שהשואה השאירה עלי אבל זאת הייתה המחשבה הסובייקטיבית שלי שאיכשהו הצלחתי לצאת ללא שריטות, ללא איזה תחושות מיוחדות, פחדים וכיוצא בהם. אבל הנושאים האלה בשנים האחרונות, כאמור, הולכים ומטרידים אותי.
כמובן הניסיון שלי בשואה הוא ניסיון צר מאוד, נקודתי לחלוטין, במובן הכללי-לאומי חסר חשיבות לגמרי. הניסיון שלי גם לא במרכז האירועים אלא במובן מסוים בשוליים שלהם. הייתי בן 5 ב-1941 כאשר המשפחה שלי (אני בן יחיד) יחד עם הוריי ושאר יהודי קובנה שבליטא, הוכנסה לגטו. היינו כ-25,000 איש, אנשים נשים ילדים וטף, ביניהם בוודאי כמה אלפים ילדים. מה שנותר מכל זה הם שרידים מועטים.
מכל הילדים של הגטו ניצלו פחות ממאה. בארץ נמצאים כמה עשרות, ואנחנו נפגשים בינינו פעם-פעמיים בשנה ומספרים אחד לשני את הזיכרונות. על אף שהזיכרונות שלנו במאקרו מאוד דומים - היינו באותו גטו - המיקרו שונה לחלוטין מכיוון שכל אחד היה ברחוב אחר. כל אחד וסיפורו שלו. ואנחנו מספרים את הסיפורים האלה אחד לשני...
עברנו כמובן את מה שעברו יהודים בגטאות. אחרי כמה חודשים הייתה האקציה הגדולה כשהעמידו אותנו בכיכר הגטו בעלת השם הסמלי מאד "כיכר הדמוקרטים". ימינה-שמאלה, ימינה-שמאלה, ומחצית מאתנו נורו במקום. במעשי נסים נשארנו בחיים. אחר כך היו אקציות שונות, לרבות אקציה של הילדים, בה לקחו את כל הילדים מהגטו והרגו אותם. במעשה נסים הצלחתי להינצל. בעצם מאז ההצלה הזאת אינני מפחד מהמוות. המוות בעיני היא תופעה שראיתי אותה כל כך מקרוב ... הכל גורל.
...השאלה שאני שאלתי את עצמי על הרקע המאוד סכמתי ופשוט - כמובן מבחינתי שלי זה עולמי כולו, אבל מהבחינה הכוללת זו היסטוריה טיפוסית למיליונים - מה הם הלקחים שלי מהאירועים האלה? סכמתית אני חושב שהלקחים שלי הם משני סוגים: סוג אחד של לקחים קשורים לעם ישראל ולמדינת ישראל, למרכזיות של המדינה בקיום היהודי, הציונות והגשמת החזון הציוני, לכוח העמידה שלנו, לחוסר האונים שאפיין אותנו ועל הצורך שהדברים האלה לא יתרחשו שנית, לחוסר יכולתנו לסמוך על זולתנו ולצורך של עצמנו להגן על עצמנו, למרכזיותה של מדינת ישראל בקיום שלנו וכיוצא בהם. אני לא אשכח לעולם את הבריחה מליטא לפולניה, מפולניה לרומניה, מרומניה להונגריה, מהונגריה לאוסטריה, ומאוסטריה הנשלטת על ידי הרוסים לאוסטריה הנשלטת על ידי הבריטים, תוך בריחה בגבול. כשהגענו ולאחר שעברנו את הגבול, לפתע קיבלה אותנו מחלקה של חיילי הבריגדה עם סמל הדגל שלנו. אלה הם דברים שלא יישכחו לעולם.
אבל אני מוכרח לומר שזה איננו הלקח היחיד שלי. זה הוא לקח מרכזי מאוד, בסיסי מאוד. המראות של חיפה מהאונייה כשהגענו בפעם ראשונה, אלה דברים שאתה לא שוכח לעולם.
הלקח האחר שלי הוא לקח חיובי ולא שלילי. זה אינו לקח של שנאת אדם; זה אינו לקח של חוסר אמון באדם ושל ייאוש מהאדם - נהפוך הוא. הלקח השני שלי זו אמונה עמוקה באדם, בבן האדם שנברא בצלם אלוהים; אמונה שטמונה ביכולת ההישרדות של היחיד בתנאים הקשים ביותר, ברצון לחיות, ברצון לקיים משפחה, לגדל ילדים, לאהוב ולתת להם אהבה אינסוף; אמונה כנה ביכולת של בני אדם לשתף פעולה זה עם זה, בעזרה ההדדית שהיו לנו בגטו בתנאים הקשים ביותר, לרבות חיי תרבות. הלקח הזה, הלקח האחר שלי, הוא לקח המבוסס על האמונה באדם, על האמונה בכל אדם - יהודים ולא יהודים כאחד. מכאן המרכזיות החשיבה שלי למושג המשפטי והתפיסה המשפטית באשר לכבוד האדם – dignity; לכבודו של כל אדם שבצלם נברא, לחירות של כל פרט ופרט; אותו כבוד שאותו רמסו הגרמנים בשואה; זאת אותה חירות שנשללה מאתנו בשואה. הלקח שלי השני הוא הצורך לקיים, לחזק, לבטא ככל האפשר את אותו כבוד של כל אדם ואדם באשר הוא אדם, ואת החירות של כל אדם ואדם באשר הוא אדם.
זה כמובן לא רק לקח אינדיבידואלי שלי אלא גם הלקח של החברה התרבותית, ההכרזה האוניברסלית על זכויות האדם, האמנות השונות על זכויות האדם, והחוקות השונות - החדשות - שנכתבו לאחר מלחמת העולם השניה; בתי המשפט שהוקמו, השופטים העצמאיים שמונו כדי לתת תוקף וכדי להפעיל את אותן זכויות אדם שנקבעו בחוקות האלה.
הנה שני לקחים מתרוצצים בקרבי יום-יום, שעה-שעה. האחד - המרכזיות של המדינה שלנו היום, של הקיום הלאומי, המרכזיות של הציונות - ומאידך גיסא - המרכזיות של היחיד, של הפרט, החירות וכבוד האדם. והלקח שאני מסיק לעצמי מכל אלה הוא שאנחנו צריכים וחייבים למצוא סינתזה בין השניים, ולא להקריב את המדינה על מזבח זכויות האדם. באחד מפסקי הדין שלי כתבתי: "חוקה אינה מרשם להתאבדות לאומית וזכויות אדם אינן במה לכיליון לאומי". אבל מאידך גיסא לא להקריב את האדם, את החירות ואת הכבוד על המזבח של המדינה.
הלקח שלי מהשואה, אם כן, הוא החיפוש הבלתי פוסק, החיפוש הנמשך אחר האיזון, אחר הסינתזה הראויה בין הפרט לבין הכלל, בין הציבור לבין היחיד, בין המטרות הלאומיות שלנו כמדינה, כעם, כיהדות, לבין הערכים האוניברסליים המשתקפים בין השאר בערכים בדבר כבוד האדם, חירותו, האוטונומיה של הרצון הפרטי וכדומה. הצורך למצוא את האיזון הזה, בתפיסתי שלי, איננו פרי של פשרנות, הוא איננו פרי של אוזלת יד, הוא איננו פרי של הרמת ידיים. מבחינתי שלי הצורך להשיג את האיזון הזה היא תמצית החיים, היא הפילוסופיה המשפטית והיא הפילוסופיה השיפוטית שמלווה אותי יום-יום, כשאני עוטה גלימה והולך לבית המשפט. כשאני יושב בדין, אני עצמי יום-יום עומד לדין באיזה מידה הצלחתי ליצור את הסינתזה הזאת. לפי דעתי הסינתזה הזאת, האיזון הזה ניתן להשגה. כ-25 שנה אני עכשיו בבית המשפט העליון, ומעטים ביותר הם המקרים שבהם אמרתי לעצמי: אי אפשר לאזן. ישנם מקרים בהם צריך להכריע. אבל ברוב רובם של המקרים, וברוב רובם של העניינים המטרידים את היחיד, את העם, האיזון הזה הוא אפשרי. זה הוא הלקח שלי, האישי והפרטי מאוד מתוך האירועים של השואה.
לקראת האירוע פה היום שאלתי את עצמי האם זה באמת הלקח שלי מהשואה? ואולי זאת איננה אלא רציונליזציה שעשיתי לעצמי לאחר מעשיהם, משום שאלה הם המחשבות שלי עכשיו? התשובה היא שאני באמת אינני יודע מה התשובה לשאלה הזאת. יכול להיות שזאת היא רציונליזציה אינטלקטואלית שלי עכשיו, שאני מלביש אותה על השואה. השואה היא חלק ממני וגם כשאני משתדל, כפי שאני משתדל עכשיו ובעבר, להסתכל על עצמי מבחוץ אובייקטיבית, הרי בסופו של יום אני מסתכל על עצמי בעיניי שלי.
