מעשה בשני קצבים
ד"ר אהוד לב נולד ב-1934 בתור הרברט אודנהיימר בעיר ביל (Buehl) בגרמניה. במהלך המלחמה גורשה משפחתו לצרפת. משם הוריו גורשו לאושוויץ, שם נספו. ד"ר לב שרד בתור ילד במסתור. עד פטירתו בינואר 2018 התגורר לב בירושלים והיה חבר בוועדה לציון בחסידי אומות העולם. בתור מי שחייו ניצלו בזכותם של חסידי אומות עולם, הוא חש צורך לתרום בדרך זו להכרה באלו אשר סייעו ליהודים בשואה.
כל חברי הוועדה הם מתנדבים. מרביתם ניצולי שואה אשר מקדישים מאמצים רבים לחלוק כבוד למצילים ולנסות לאתר בארצות שהיו מעורבות בטרגדיה שפקדה אותם ואת משפחתם את יחידי הסגולה שעמדו לצד העם היהודי. מטבע הדברים, העיסוק במקרים אלו ובנסיבות מעשי ההצלה מעלה זיכרונות כואבים מתקופת השואה.
אחד הרגעים המרגשים עבור אהוד לב היה ביולי 2006, כאשר הוועדה דנה בתיק של אסתר ורוז'ה פרה (Roger & Esther Perret). על פניו, מדובר היה בבקשה רגילה – ניצול שפנה ליד ושם בבקשה להכיר במציליו, אסתר ורוז'ה פרה, בתור חסידי אומות העולם. אך המקום בו התרחשה ההצלה הוא שלכד את עינו של ד"ר לב. היה זה בבוזנסה (Buzancais), העיירה בה הוא עצמו הוסתר בתור ילד. מציליו של ד"ר לב, ז'אן וז'יל רוז'ה (Jules & Jeanne Roger), הוכרו בתור חסידי אומות עולם בשנת 1989. כאן היה מקרה של הצלה שהתרחש באותה העיירה. באופן מפתיע, גם רוז'ה פרה – כמו מצילו של לב – היה קצב.
לאחר שהוועדה החליטה להעניק את התואר חסידי אומות העולם לאסתר ורוז'ה פרה, החליט ד"ר לב לנסוע לצרפת ולהשתתף בטקס בו הוכרו לאחר מותם מציליו של קלוד מרקס.
פגישתו עם ניצול השואה קלוד מרקס היתה מרגשת מאוד ומאז נוצרה ביניהם חברות קרובה. התברר להם כי הם היו שניהם בני אותו גיל ואף שלא הכירו איש את רעהו, הם באו מרקע דומה. משיחות עם משפחות המצילים נודע להם שמציליהם הכירו אחד את השני. לא היתה בכך הפתעה גדולה, שכן שניהם היו קצבים בעיירה קטנה בה חיו לא יותר מאלפיים תושבים. סביר להניח ששני הקצבים גם נפגשו בתקופת המלחמה. הם דיברו מן הסתם על תלאות המלחמה ומחירי הבשר וסיפרו האחד לשני על משפחותיהם. אך דבר אחד לא עלה אף פעם בשיחותיהם – העובדה שהם הסתירו בביתם ילד יהודי.
אך בכך לא תם הסיפור. אהוד לב חב את חייו לאישה נוספת. רק לאחר שנים בהם אסף את כל הראיות והמסמכים הנדרשים, הגיש לב את הבקשה להכיר גם באמו של ז'יל רוז'ה, לואיז (Louise) רוז'ה, בתור חסידת אומות העולם. טקס הענקת האות התקיים ב-27 באוקטובר 2009 בגן חסידי אומות העולם ביד ושם. שני נכדיה הגיעו במיוחד לקבלת את האות בשמה של וסבתם המנוחה ולראות את שמם של ז'יל וז'או רוז'ה שנחרטו על קיר הכבוד בגן חסידי אומות העולם.
ז'יל וז'אן רוז'ה ואמם לואיז רוז'ה
אהוד לב השווה פעם את ילדותו לסרט קולנוע. יש לו הבזקים שונים מילדותו - חלקם טראומתיים, חלקם מאוד מרגשים. זהו סיפורו של ילד אשר נתלש מביתו בגרמניה ונכלא במחנה נוראי בו היה קורבן לתנאים קשים וחזה בסבלם הרב של אחרים, כולל סבתו האהובה שנפטרה שם. בהמשך הוא הופרד ממשפחתו ונדד בין מוסדות ובתי זרים, נע ונד ממקום למקום. זהו סיפורו של ילד שבגיל צעיר מאוד הבין שהוא מהווה מטרה בציד שיטתי ואכזרי כנגד בני אדם, אשר חי במשך מספר שנים בפחד מתמיד, יום וליל, שהחליף שמות, זהויות ושפות, על מנת לשרוד את השואה.
לב נולד ב-1934 בתור הרברט אודנהיימר בבוהל, גרמניה. הילד היהודי האחרון שנולד לקהילה יהודית שתחדל להתקיים 6 שנים מאוחר יותר. הוא זכר הטרדות מצד ילדי השכנים. בליל הבדולח, כשהיה בן 4, הוצת בית הכנסת בעיירה וההמון תקף גם את ביתו. שנתיים מאוחר יותר, באוקטובר 1940, כשהיה בן 6, שולחו 26 היהודים שנותרו בביל וכל יהודי באדן לדרום לצרפת ונכלאו במחנה המעצר גירס (Gurs), סמוך לגבול עם ספרד. המחנה היה צפוף. היה מחסור מתמיד במים, מזון ובגדים. הצריפים בהם אוכסנו האסירים היו מיושנים וחסרו מתקנים בסיסיים. התנאים התברואתיים במחנה היו ירודים ומגפות פשטו בקרב האסירים. מאות מתו מקדחת, טיפוס ודיזנטריה וביניהם סבתו של אהוד. בפברואר 1941 הצליח ארגון אוז"ה (OSE), ארגון למען ילדים יהודיים שפעל בצרפת להוציא את אהוד יחד עם קבוצת ילדים נוספים מן המחנה ולהעבירם למעון ילדים של OSE. ההחלטה של הוריו של אהוד, להיפרד מבנם היחיד ולהפקיד את גורלו בידי זרים, היתה ההחלטה הקשה ביותר שהורים יכולים לקבל. הם לא ראו או שמעו אותו שוב. שנה וחצי לאחר מכן, בקיץ 1942, הוגו ויולשן אודנהיימר (Hugo & Julchen Odenheimer) גורשו לאושוויץ, שם נספו.
שמו של הרברט שונה מיד לשם צרפתי – הובר אודה (Hubert Odet) - והיה עליו להשיל מעליו את זהותו הקודמת, ללמוד צרפתית ובעצם להפוך להיות ילד צרפתי. הוא בילה את החודשים הראשונים בבית ילדים בשאבאן (Chabannes), כשהפרדה מהוריו לא נותנת לו מנוח והוא נקרע מגעגועים אליהם. האוז"ה העבירו אותו ממוסד למוסד על מנת שלא ייתפס. בשלהי 1942, לאחר שגברו המעצרים של ילדים יהודים, הוחלט כי יהיה זה בטוח יותר להחביאם בקרב משפחות. המשפחה הראשונה אצלה שהה לא קיבלה אותו יפה. הרברט – שהיה כעת הובר - לא התלונן וניסה להיות צייתן, אך כאשר עובדים סוציאלים של האוז"ה באו לבקרו, הם החליטו להעבירו באופן מיידי למשפחה אחרת – לביתם של ז'יל וז'אן רוז'ה בבוז'נסה.
ז'יל רוז'ה היה קצב וחבר פעיל במחתרת הצרפתית. למרות שהיה להם בן בגיל 10, פתחו הזוג רוז'ה את ביתם בפני חברי מחתרת ויהודים. המחתרת השתמשה בביתם על מנת להחביא נשק ומסמכים ולעיתים תכופות גם פעילים. הסתרתו של ילד יהודי בביתם היה מעשה שסיכן אותם עוד יותר. אף שהמזון ניתן בהקצבה, הם חלקו את המעט שהיה להם עם אורחיהם. על מנת לרכוש אספקה נוספת היתה הגברת רוז'ה מגהצת. המשפחה עשתה כל שביכולתה באופן יוצא דופן עבור אורחיה ועשתה כל שביכולתה על מנת להקל את כאבם ולעודד את רוחם של הילדים שהופרדו מהוריהם.
אצל משפחת רוז'ה מצא אהוד סוף סוף בית חם ואוהב. אך הסיפור היה עוד רחוק מסיומו. כאשר גברה הסכנה, הוא היה נלקח למקומות שונים למשך מספר שבועות עד שהסכנה חלפה והוא יכול היה לשוב אל בית משפחת רוז'ה. לקראת סוף שנת 1943, אהוד נלקח אל בית אמו של המציל, לואיז רוז'ה, בכפר קטן סמוך בשם ארז'י (Argy). בחווה של לואיז הוא רעה את העיזים, הלך לבית הספר ועל מנת להסתיר את זהותו היהודית הפך לנהר מקהלה. אהוד רצה להיות קתולי כמו שאר חבריו בבית הספר אך משפחת רוז'ה הסבירה לו שאסור לו להתכחש לשורשיו היהודיים ועליו להיות גאה בהם. לאחר המלחמה הוא חזר לבית משפחת רוז'ה ונשאר שם עד שהועבר לידי ארגוני הרווחה היהודים שטיפלו בילדים היהודים לאחר המלחמה.
אהוד הוכנס לבית ילדים. המלחמה הסתיימה והילדים המתינו בקוצר רוח שהוריהם או קרוביהם יבואו לקחת אותם. בכל יום עזבו ילדים עם משפחותיהם, אך איש לא בא לקחת את אהוד. מאוחר יותר נודע לאהוד שאימו נשלחה לאושוויץ ב-4 בספטמבר 1942 ואביו היה על הרכבת שיצאה שלושה ימים מאוחר יותר. שניהם נספו. ב-1946 אהוד נשלח אל קרובים רחוקים בשוויץ. היה עליו ללמוד מחדש את שפת אמו – גרמנית ושם משפחתו השתנה פעם נוספת ללואב. כשעלה לישראל הוא אימץ שם עברי – אהוד לב.
יד ושם יודע על ילד נוסף שהוסתר על ידי משפחת רוז'ה. לאופולד לזר היה בן 4 כאשר מצא מקלט בבית המשפחה. הוריו גורשו לבוכנוולד וארגון האוז"ה הצליח לחלץ אותו ממחנה ריבסלט (Rivesaltes). לזר חי אצל המשפחה עד סוף הכיבוש. הוא התייחס אל בני הזוג בתור הוריו ועזב אותם בלית רצון לאחר המלחמה, כאשר הוריו שהצליחו לשרוד באו לאסוף אותו.
ב-7 במאי 1989, יד ושם הכיר בז'ול וז'אן רוז'ה בתור חסידי אומות עולם.
ב-7 בדצמבר 2008, יד ושם הכיר בלואיז רוז'ה בתור חסידת אומות עולם.
אסתר ורוז'ה פרה
משפחת מרקס הגיעה לבוז'נסה כפליטים יהודים מנאנסי ב-1940. ז'סטין מרקס היה קצב ומצא עבודה בבית המטבחיים של העיירה. המשפחה התחברה עם שכניהם - אסתר ורוז'ה פרה. ב-1943 הוזהרו היהודים בעיירה על ידי המשטרה הצרפתית מפני מעצר מתוכנן. משפחת מרקס נמלטה אל הכפרים הסמוכים לעיירה, אך בנם קלוד, שהיה בן 9 באותה העת, נשאר אצל משפחת פרה. הם סידרו לו מקום מחבוא בעליית הגג. ממקום מחבואו הוא שמע לילה אחד את השוטרים מגיעים לבית הסמוך, שהיה קודם ביתו, ואת דפיקותיהם על הדלת.
קלוד נשאר אצל משפחת פרה עד השחרור.
ב-10 ביולי 2008, אסתר ורוז'ה פרה הוכרו על ידי יד ושם בתור חסידי אומות עולם.
בתמיכת: Claims Conference
