אני מבקש תחילה להודות לכם עבור הכנסת האורחים שאנחנו – רעייתי, אחותי ואני – זוכים לה. אני נבוך במקצת לאחוז בנייר זה, מכוון שאם סבתי היתה פה במקומי היא לא היתה יכולה להקריא את מה שאגיד, מאחר ובקושי ידעה קרוא וכתוב. היא גדלה במשפחה ענייה; כשהלכה לבית הספר נתן לה המורה לעבוד בגינה שלו במקום ללמוד. זה היה בסביבות שנת 1880. אכן היא לא היתה מקריאה מתוך נייר זה, אבל היתה נותנת ללבה הרחב לדבר, אותו הסתירה תחת מעטה של רצינות ונוקשות, ללא ביטוי מוחצן של אהבה או של רוך. היו לה שלושה בנים: גוסטב (Gustave), רנה (René) וז'יל (Jules) – אבי. כשנולדתי היו להוריי בעיות כספיות ולכן היא שגידלה אותי במשך שלוש שנים. היא התאלמנה בגיל צעיר והיתה גאה שצליחה לשמור על המשק הקטן, סוס, פרה, כמה עיזים, כמה חזירים, מעט אדמות – וזאת הודות לעבודה קשה והחיים הצנועים שניהלה. היא יצאה מהמשק רק כדי להשתתף במיסה בימי ראשון או לביקורים בסביבה, וכמובן לחגיגות המשפחתיות שהעניקו לה שמחה וחום אנושי שוודאי היו כה חסרים לה.
היא סבלה מהבדידות, מכפיות טובה משכנים, והיתה מוכנה לתת את שארית האהבה שבה לאיש הראשון שיושיט לה את ידו. כשהובר (Hubert) הופיע והיה לחלק מחייה היא לא שאלה כל שאלה, היא התעלמה מההוצאות הנוספות ומעל הכל היא לא חשבה על הסכנות שלקחה על עצמה; הרי הברברים הנאצים לא ידעו חמלה אלא רצחו. הובר היה בסכנה ומעל הכל היה ילד חסר הגנה; למרות שהיתה בת 65 היא עשתה מה שהיה צריך לעשות. זמן קצר לפני בואו היו אצלה שתי ילדות קטנות שהיו זקוקות למסתור, אבל אלה לא נשארו אצלה זמן רב.
לואיז רוז'ה (Louise Roger) נפטרה בגיל 69 בשנת 1947, לבדה בביתה, מהתקף לב. אחרי ששים שנה הובר ואני זוכרים אותה כאישה אצילה ואמיצה, ושנינו נזכור אותה עד יומנו האחרון.
