ב-1939 נכנעה פולין, והגרמנים כבשו את המדינה. יום אחד הלכתי ברחוב מרשלקובסקה במרכז העיר ורשה, ופתאום פגשתי את יעקב רוטמן. הוא הגיע בעגלה עם סוס מהעיר פלוצק (Płock) והביא 15 שקים של סוכר לורשה, שם שרר אז רעב גדול. את יעקב הכרתי הרבה שנים לפני המלחמה.
נולדתי ב-1914 בוורשה. אמי נפטרה בלידתי, וגידלה אותי דודתי שגרה בפלוצק. הכרנו טוב את משפחת רוטמן – הם קנו מדודתי חלקת אדמה ושם בנו את ביתם. בבעלותם היו מחסנים של חומרי בניין ומנסרות, ודודתי קנתה מהם חומרים לשיפוץ ביתה. עברו שנים, הדודה שלי נפטרה ונשארתי לבדי. יעקב עזר לי למכור את הבית ולעבור לגור בוורשה עם קרובים רחוקים שלי.
עד פרוץ המלחמה גרתי בוורשה ברחוב מוניושקי (Moniuszki), אבל הגרמנים הרסו את הבית בהפצצות הראשונות של ורשה, ואני שכרתי דירה ברחוב מוקוטובסקה (Mokotowska) ושם גרתי כאשר פגשתי שוב את יעקב ברחוב. הוא סיפר לי שבפלוצק הגרמנים תופסים יהודים ברחוב ומכריחים אותם לעבוד בעבודות קשות ולעתים קרובת מתעללים בהם פיזית. הצעתי לו לא לחזור לשם יותר ולהישאר בדירתי עד שישכור דירה לעצמו. הוא היה נרגש והודה לי מאד.
בזמן שגרנו יחד עברו בדירתי הרבה יהודים – חברים של יעקב שברחו מפלוצק והסביבה. הדירה הייתה קטנה והם ישנו לילה או שניים על הרצפה עד שמצאו מקום מסתור בטוח.
באוקטובר 1940 הגרמנים הקימו בוורשה גטו ואסור היה ליהודים לשהות בצד הארי של העיר. בכל מקום היו מודעות שהכריזו על עונש מוות על עזרה ליהודים. יעקב לא רצה לסכן את חיי והתכוון לעזוב את דירתי. לא חשבתי הרבה והחלטתי שאו שנעבור את הזמן הנוראי יחד או שנמות יחד. הלכתי לכנסיה והוצאתי את תעודת הטבילה של אחי, ועל סמך התעודה הוצאנו תעודת זהות (Kennkarte). מאותו רגע יעקב רוטמן הפסיק להתקיים והפך לוולדיסלב קצ'מרצ'יק.
יום אחד בזמן שהלך ברחוב עם חברו, הגרמנים תפסו אותם והביאו אותם לתחנת רכבת, ומשם רצו לקחת את האנשים לעבודה כפייה לגרמניה. החבר של יעקב הצליח לברוח, בא לדירתי וסיפר לי. רצתי לתחנת הרכבת, ראיתי כמה גברים בליווי שומר גרמני עם נשק, עומדים ומחכים לרכבת. התקרבתי לגרמני ופרצתי בבכי, התחננתי לפניו שישחרר את בעלי, ולדיסלב קצ'מרצ'יק. אמרתי שהוא המפרנס היחיד של המשפחה; שאני חולה ויש לנו תינוק בבית. הגרמני לקח את התעודה שלי, ראה שיש לנו אותו שם משפחה, הסתכל עלי – שקלתי 37 קילו כי החיים בפחד הנוראי גרמו לי נדודי שינה וחוסר תאבון – ושחרר אותו. הייתי מאושרת כי כבר חשבתי שלא נתראה יותר.
יום אחד ידיד שלי מפלוצק בשם טומצ'ק הביא יהודיה שברחה מהגטו יחד עם הילדה שלה, בת 7. הוא היה מוכר רהיטים יד שניה, ושבוע הן גרו במחסן שלו. האיש סיפר שהגרמנים התחילו להתעניין בו לאחרונה, פחד מעונש המוות התלוי על עזרה ליהודים וביקש להסתיר אותן במשך כמה ימים עד שימצא דירה עבורן. ריחמתי על הילדה קטנה והסכמתי. הבטחתי לפלה שולץ (שמה של היהודיה) להשיג לה מסמכים אריים. הלכתי לכנסיה והבאתי את תעודת הלידה של אחותי שנפטרה לפני המלחמה, וכך פלה שולץ הפכה לוונדה קצ'מרצ'יק. משפחתי גדלה שוב, והבת שלה הייתה אוג'ניה ינקובסקה. לוונדה מצאתי עבודה אצל משפחה ממוצא גרמני (פולקסדויטשים) בשם וגנר, אותה הכרתי עוד מפלוצק. הצגתי בפניהם את פלה כאחותי, וכך הייתה במקום בטוח.
החיים השקטים שלי הסתיימו כאשר מישהו הלשין למשטרה שאני עוזרת ליהודים. בא "שוטר כחול" (הכינוי למשטרה האזרחית הפולנית). חששתי שהשוערת הלשינה עלי. השוטר דרש ממני כסף. נתתי לו פעם אחת, אבל הבנתי שבזה לא ייגמר הסיפור, ולא יכולתי לשלם יותר.
באותו זמן הגרמנים חיסלו את הגטו הקטן, וניתן היה להשכיר שם דירות. אחרי סידורים רבים קיבלתי דירה של שני חדרים ברחוב צ'ייפלה (Ciepła). יצאנו מהדירה הקודמת ועברנו לשם מיד. בכל המקומות נתתי את הכתובת החדשה ברחוב צ'יחה (Cicha) במקום צ'ייפלה ליתר בטחון. בדירה החדשה סידרנו מקום מחבוא בארון, מאחורי קרשים שניתן היה להזיזם, כך שכאשר היה חשש לסכנה, יעקב יכול היה להיכנס ולהסתתר.
הגיע חורף 1942-1943. בעלה של פלה הצליח לברוח מהגטו וגם הוא בא אלינו, והייתי צריכה לפרנס את שני הגברים. הלכתי לחפש עבודה. התקבלתי לעבודה במפעל של טבנס, שם תפרו חולצות לצבא הגרמני. אני תפרתי כפתורים, למרות שבהכשרתי הייתי כלכלנית ומנהלת חשבונות. לא הרווחתי הרבה, אבל קיבלתי תעודה (Ausweiss) ויכולתי להסתובב בעיר בלי חשש שהגרמנים יתפסו אותי. זה היה דבר משמעותי, כי כך יכלו שני הגברים שהסתתרו אצלי להיות בטוחים שאחזור הביתה כל יום.
יום אחד, עוד לפני שיצאתי לעבודה, שמעתי רעש בחדר המדרגות. התברר שהגרמנים מחפשים גברים לעבודת כפייה בגרמניה או במחנות. שני הגברים שגרו בדירתי נכנסו למחבוא. הגרמנים מלווים על ידי שוטר כחול דפקו בדלת. לא רציתי להכניס את השוטר לביתי, כי השוטרים הפולנים היו יותר חשדנים ויותר סקרנים מן הגרמנים. כיוון שכך אמרתי שאני יודעת גרמנית ולא צריכה מתורגמן. הגרמנים שלחו את השוטר לדירת השכנים. אני הראיתי להם את התעודה שלי, והם הסתכלו עלי בעין ידידותית. בדם קר פתחתי בעצמי את הארון [בו הסתתרו הגברים], כך שראו רק הבגדים, ועברו לחדר השני. באמבטיה הם מצאו תער, ושאלו מי מתגלח, לרגע קפאתי במקומי, אבל עניתי בבטחון שאחי שגר בהלנוב ועובד אצל גרמני בתור מכונאי, בא לבקר אותי כל סוף שבוע, והתער שייך לו.
הם רשמו את כל הפרטים של אחי, ואני מיד יצרתי איתו קשר כדי שידע מה לענות בזמן שהגרמנים יבדקו את העניין עמו. והם אמנם היו אצל אחי למחרת.
לאחר שהגרמנים יצאו הרגשתי הקלה והתמוטטתי על הספה. לא הספקתי להתאושש, ושוב דפיקה בדלת. פתחתי את הדלת. הם שוב היו שם ושאלו מי גר בדירה למטה, כי לא פותחים את הדלת. אמרתי שהשכן יוצא לעבודה מוקדם בבוקר ואשתו הולכת עם הילדה לאמה שאת כתובתה אני לא יודעת. ידעתי שבעל הדירה הוא אוקראיני שמסתיר בדירתו משפחת יהודים – אם משותקת, בן ונכד בן 5.
חשבתי לעצמי: "טוב שלא פתחו את הדלת". (את כל המשפחה הזו הכרתי במקלט אחרי פריצת מרד ורשה).
המרד התחיל בוורשה ב-1 באוגוסט 1944. ירדנו למרתף. ורשה הופצצה והתקפת הגרמנים הייתה כבדה ואכזרית. החלטנו לעבור למרכז העיר דרך רשת הביוב. נפרדנו משולץ כי הוא לא רצה ללכת איתנו. (כל משפחת שולץ ניצלה ואחרי המלחמה נסעו לאנגליה). יצאנו מדירתנו תחת הפצצות. הסתתרנו במרתף במחסני מזון של האחים פקולסקי ברח' קרוצ'ה. היה קרב קשה. הגרמנים זרקו פצצה למקלט שלנו, כמה אנשים נהרגו במקום ואני נפצעתי קשה. בזמן זה יעקב היה בחוץ והכין מרק לכל עשרות האנשים שישבו במקלט. אחרי ההפצצה הוא רץ לחפש אותי, מצא אותי בלי הכרה והביא אותי לבית חולים שדה. שם השאירו אותי לטיפול כי הייתי פצועה קשה. דאגתי ליעקב שלא יכול היה להיות לבד, ולכן ביקשתי מהרופא שחבש אותי לקחת את יעקב בתור חובש. הרופא הסכים, וכך יעקב קיבל תעודה של הצלב האדום על השם ולדיסלב קצ'מרצ'יק, ועזר מאד בבית החולים.
ורשה הוכנעה והגרמנים נתנו אישור לקחת את הפצועים קשה יחד עם החובשים לפיאסטוב ליד פרושקוב. כך עזבנו את ורשה. אחי גר לא רחוק מפיאסטוב, ולקח עגלה, ואחרי קבלת האישור מהגרמנים, לקח אותי לביתו. יעקב נשלח למחנה בפרושקוב יחד עם כל תושבי ורשה. כאשר הציג תעודה של הצלב האדום שיחררו אותו. כך הגיע גם הוא לבית אחי, ונשארנו שם עד יום השחרור. אבל גם שם יעקב היה צריך להסתתר, כי גרמנים עשו חיפושים בביתו של אחי.
יעקב ואני עברנו כל כך הרבה ביחד, עד שהחלטנו שרק המוות יוכל להפריד בינינו. ב-1946 התחתנו בפלוצק וב-1947 נולדה לנו בת. גרנו בבית של יעקב בפלוצק שלוש שנים, ואחר כך עברנו לוורשה.
בעלי נפטר ב-1980 אחרי שלושה התקפי לב, ואני הגעתי לישראל, לבת שלי שגרה כאן.
בזה הייתי רוצה לסיים את הסיפור שלי.
Stanislawa Rotman (Kaczmarczyk)
10.5.1987
