נולדתי בדוקשיץ למשפחה בת חמישה ילדים. כשהייתי בן 11 מת אבי ואמנו נותרה ללא מקור פרנסה.
שלחו אותי לווילנה, אל אחות אמי, כדי שאגור אצלה, שם למדתי שנתיים בבית הספר. בגיל 13 התחלתי ללמוד מקצוע על מנת לפרנס את עצמי ולסייע למשפחתי. לאחד מדודי הייתה מאפייה. החלטתי ללכת אליו וללמוד את המקצוע. כך יכולתי להרוויח את לחמי ואף לשלוח כסף למשפחתי.
בשנת 1930 נסעה אחותי הבכורה לארץ ישראל, שהייתה בימים ההם פלשתינה. לאחר ארבע שנים נסעו אמי, שתי אחיות ואח לארץ ישראל ואני נשארתי לבד. לי אסור היה לעזוב מפני שגויסתי לצבא. בשנת 1948 נפל אחי אריה ז"ל בלטרון, בקרב ההגנה על ירושלים.
בשנת 1939, כאשר הגרמנים תקפו את אירופה [פולין], ערכו הליטאים והרוסים פוגרום.
החלטתי לברוח לכפר איליה, שם גרה אחות אבי, שיינע קופלוביץ. נשארתי שם עד יוני 1941, אז נכנסו הגרמנים לאיליה ואז החלו הצרות.
בכפר שלנו היו כאלף יהודים, מספר בתי כנסת, בית ספר יהודי, מורים פרטיים במסגרות של "חדר", ספריות בעברית וביידיש, כל סוגי המפלגות, קבוצות ציוניות מבית"ר שבימין עד ל"שומר הצעיר" שבשמאל. היו עובדים מוכשרים וחנויות מכל הסוגים. להורים של חברי, שאתו ברחתי ליער, הייתה טחנת קמח.
הם הכניסו אותנו לגטו. בכל יום היינו צריכים להתייצב, כמו עבדים, בשעה שש אחר הצהריים [בבוקר] בשוק, שם קבעו לנו את תפקידנו לאותו יום מתוך רשימה של עבודות פרך. קיבלנו רק 300 גרם של מזון ליום. חוץ מזה ציוו עלינו להביא טונות של נעליים, בגדי חורף, זהב. אם לא הבאנו את הדברים בערב, היו הגרמנים לוקחים אנשים ויורים בהם.
יום אחד הגיע הגסטאפו ופקד עלינו לעזוב את בתינו ולהתאסף בכיכר השוק - גברים, נשים וילדים. התחלתי לרוץ ובמזל נכנסתי למאפייה. היה שם שבוי מלחמה רוסי, שהסתיר אותי במחבוא בעליית הגג. היהודים נלקחו אל מחוץ לעיר, שם נחפרו עוד קודם בורות. הם אמרו לכולם להתפשט ולעמוד בשורות של כעשרה גברים ונשים בכל פעם וירו בכולם במכונות ירייה.
לאחר הטבח הנורא יצאתי מן המחבוא ופגשתי את שרגא דגני. הוא גר כעת בישראל. גם הוא ברח מהטבח. לא ידענו מה לעשות והחלטנו לברוח לתוך היער. שוטטנו ביער בלי אוכל ופחדנו לבקש מצרכים מן האיכרים. אבל לא הייתה לנו ברירה, אז התחלנו ללכת לכיוון בית איכרים, שעמד מחוץ לכפר. בתוך הכפר הכלבים הרי ינבחו ואז ידעו שיש יהודים ויזעיקו את הגרמנים. האיכרים נתנו לנו חתיכת לחם ובקבוק חלב, שיכלו להספיק לנו למספר ימים. התחבאנו בתעלה עמוקה ביער והם לא יכלו למצוא אותנו.
כך נדדנו במשך חמישה חודשים והגענו עמוק לתוך הסתיו. היינו ללא גג מעל לראש וללא בגדים מתאימים. בדיוק אז פגשנו את ספונוב, סגן רוסי, שנאסר על ידי הגרמנים אך הצליח לברוח ונעשה פעיל בפרטיזנים. גם אנחנו רצינו להצטרף לפרטיזנים כי חורף 1942 התקרב והטמפרטורה הייתה מינוס ארבעים. הוא היה כמו מלאך משמים. הוא הביא לנו בגדים חמים ולפעמים גם לחם. לאחר זמן מה עזר לנו להתקבל ליחידת הפרטיזנים. ביער היו קבוצות אחדות של יהודים, שברחו ממעשי טבח והתחבאו במקומות שונים. גם להם הוא עזר. היהודים האלה לא יכלו להתקרב אל האיכרים, כי הרבה מהכפריים היו בעצמם משתפי פעולה עם הגרמנים, או שהיו הורגים את היהודים בעצמם. הוא גם ארגן את היהודים לייצר עור לנעליים מעורות של פרות שחוטות. והוא לקח אישה יהודיה זקנה בתירוץ שהיא תבשל לו וככה הוא הציל את חייה. ספונוב היה מלאך גם ליהודים, שלהם הביא תפוחי אדמה, לחם ולפעמים חתיכת בשר. הוא עזר להם בחשאי, כך שלא ימותו מהרעב ומהכפור. ליהודים אחרים עזר להתקבל אצל הפרטיזנים בנוסף אלינו, כי בין הרוסים לא היו חסרים אנטישמים והם לא רצו לקבל את היהודים לפרטיזנים. הם אמרו שהיהודים פחדנים ועצלנים ושהם רוצים רק להתחבא מאחורי הכתפיים של הנוצרים ולא להילחם.
אחרי המלחמה, ספונוב בנה גדר מסביב לקברי האחים, שם נקברו 600 יהודים, ואסר על הנוצרים לרעות שם את הפרות והסוסים שלהם. באותה שנה בנה גם אנדרטה עם מגן דוד.
