ר' יוסי אמר: "מעולם לא עברתי על דעת חברי. יודע אני בעצמי שאינני כהן, אם אומרים לי חברי עלה לדוכן, הייתי עולה". רבותי, במצב דומה הייתי אני, כשביקשוני חברי להעלות כאן בפניכם את זכר הימים ההם ולספר על מעשי גבורה ועוז של האיש שד"ר נחום גולדמן כינהו "eine legendare Figur " [דמות אגדתית]. על אוסקר שינדלר אפשר לספר בלי סוף. כדי לא להאריך בדברים הגבילוני בזמן ובשפה – דורשים ממני שאדבר יידיש. אשתדל להגשים את התנאים ולדבר בלשון טלגרפית. האם אצליח?
את שינדלר הכרתי ביום 18.11.39 כשהוא בא לידידו הקומיסר של הפירמה שבה עבדנו. ... שינדלר היה נכנס מזמן לזמן לפירמה שלי. כשהכרתיו בפעם הראשונה והושיט לי את ידו, אמרתי "אני יהודי"- כי כזכור היה חייב יהודי להודיע לגרמני שהנה יהודי הוא. שינדלר ענה בביטול: "דברי הבל, למה אתה מספר לי זאת, כלום איני יודע בעצמי? למה, אתה מזכיר לי שאני גרמני?" כל פעם שהיה סר למשרדי היה בא בדברים איתי, לא אחת נכנס בוויכוח אתי. כל חברי לעבודה פחדו מאד מפני שינדלר והזהירוני שלא ארבה להתפלמס עמו. גם אני פחדתי, אבל היה באותו שינדלר משהו מיוחד. התנהגותו כלפי הייתה לגמרי שונה מזו של גרמנים אחרים. שינדלר נתגלה לראשונה ב-4 בדצמבר 1939. הוא בא למשרד החברה בה עבדתי בהידור רב, כולו אומר גרמנית וכוח. ובהיכנסו צעק: "ממחר זה יתחיל - Morgen geht es los - כל הבתים ברובע היהודים עד למקום פלוני יכותרו ויהיה שמח." (אותה שעה לא היה עוד גטו והיהודים ישבו בכל חלקי העיר). אנחנו לא שמנו לב לדבריו, לא האמנו לו, אבל באותו הלילה התחיל הכל כפי שגילה שינדלר. כל הבתים היהודיים עד לבית של פילוני כותרו, התחילו חיפושים ואנשים רבים נרצחו בבתיהם ובבתי כנסת.
כפי שאתם בוודאי זוכרים נמשך הפרוגרום כמה ימים ואסרו על היהודים לצאת החוצה. לאחר שחזרנו לעבודה נזכרנו "הלא שינדלר גילה לנו את כל התכנית ואנחנו הטיפשים, לא שמנו לב לדבריו?..."
באותם ימים כבר נראתה דמותו של שינדלר בכל זהרה המוזר. ... בכל אאוסזידלונג [ישוב מחדש – הכינוי שנתנו הגרמנים לשילוחים על מנת להטעות את היהודים] פעל עבור היהודים שעבדו במפעלו, שיחד גרמנים ביד נדיבה ופיזר את מרבית הונו, הקים מפעל גדול ועל ידו בנה מחנה בזבלוצ'יה שגרו בו לא רק היהודים ממפעלו, אלא גם יהודים שעבדו בשלושה מפעלים בסביבת מפעלו. במחנה זה היהודים היו כמעט חופשיים מפחד המוות ומעינויים יום-יום. הייתה להם אפשרות לתקשר עם העולם החיצוני בכל מיני דרכים. אני כפי שידוע לכם לא הייתי בזבולצ'יה, אבל קשר עם שינדלר היה כמעט כל כמה ימים בפלאשוב. הוא הזמין כל מיני סחורות כמעט בכל המפעלים במחנה פלאשוב, נייר, דפוס, נגרות וכו'. כדי שלא ינתק הקשר בינינו הוא בא באמתלה למחנה עם כל מיני דרישות וטענות בנוגע לסחורות שסופקו לו מן המחנה, ושם במחנה פלאשוב בשעת התאמת חשבונות ורקלמציות תיכננו מה לעשות כדי להציל את היהודים הסגורים בפלאשוב. מימי לא נתקלתי אצל שינדלר בהסתייגות כלשהי לתכנית פעולה שהצעתי לו, אף המסוכנת ביותר.
תמיד היה מוכן לכל דבר. אף פעם לא אמר לי לא. ועד עכשיו איני מבין זאת. שינדלר נסע להונגריה, קשר כל מיני קשרים עם ועדות ההצלה, כדי להציל מה שאפשר להציל. היה הגרמני היחידי שסיפר לוועד ההצלה בבודפשט מה שמתרחש בפולניה ובארצות הכבושות ע"י הגרמנים.
כדי שמחנה פלאשוב יוכל לעבוד - ושימצאו היהודים תעסוקה - דאג שינדלר באלף דרכים להמצאת חומרי-גלם למחנה, בשעת הצורך היה מפזר כסף כדי להמציא לחם למחנה, ופעם אף הציל את שוכני המחנה ממיתת רעב לאחר שהמחנה נסגר לחלוטין ב-1 בספטמבר 1944 והיהודים לא יכלו עוד לצאת לעבודות מחוץ לתחום המחנה ולהחליף את שארית בגדיהם באוכל. הפולנים שבמחנה הציבו שומרים ליד הצריפים הפולניים כדי שהיהודים לא יוכלו לבוא במגע אפילו עם האסירים הפולניים על מנת להחליף שארית הבגדים בלחם. נוצר מצב שהפולנים האסירים, שיצאו לעבודות חוץ (מספרם היה קטן) דרשו סכומים עצומים באותו הזמן עבור כיכר לחם, שידם לא השיגה. במצב נואש זה ראיתי שרק שינדלר יכול לעזור. התקשרתי איתו, סיפרתי לו מה מתרחש. תגובתו הראשונה הייתה פניה לבנקר ז"ל - שהיה הגזבר שלו - "תן לו חמישים אלף זלוטי". את הכסף מיד מסרתי לד"ר וייכרט. כעבור שעתיים הגיעו עגלות עמוסות לחם למחנה, כפי שזכור לכם קיבלו את הלחם עוד באותו יום העובדים בבראקנבוי [בניין צריפים]. למחרת היום היה המחיר של הלחם כבר כמקודם. ...
באנו לברינליץ באוקטובר 44. עברו ימים והנשים לא הגיעו על אף הרשימה המאושרת. פניתי לשינדלר - תחת לחץ כמה מחברי – בבקשה לפעול בעניין בואן. אותה שעה נכנסה מזכירתו של שינדלר. הסתכל שינדלר בצעירה הנאה, הצביע על יהלום גדול בטבעת שעל אצבעו ואמר: "רצונך ביהלום זה?" התרגשה הצעירה. אמר לה שינדלר: "קחי רשימת הנשים היהודיות, שימי במזוודה את מיטב המאכלים והמשקאות וסעי לאושוויץ. את יודעת, כי המפקד אוהב נשים יפות. כאשר תחזרי ויגיעו הנשים למחנה, תקבלי את היהלום ועוד תוספת". נסעה המזכירה, וכשאחר יומיים לא חזרה שינדלר לקח איתו את המיור פלטה ונסע לאושוויץ. לאחר ימים מעטים הגיעו כל הנשים - חסרה רק אחת, אמי ז"ל - נשיהם, אמותיהם ואחיותיהם של הגברים.
אתם זוכרים כשהגברת הופסטטר ז"ל נפטרה, המפקד לייפולד נתן פקודה לשרוף את הגופה. פניתי לשינדלר שלא היסס רגע, סידר הכל כדי להביא אותה לקבר ישראל, למרות שזה היה קשור בסכנה גדולה. למרות שזה היה ביום ראשון, הוא נסע מיד לעיירה הסמוכה ואחרי מאמצים גדולים, בקסם אישיותו ובממון לא מבוטל, הצליח לשכנע את הכומר והוועד המקומי שימכרו לו חלקת אדמה של בית קברות הנוצרי, גידר אותה ויסד בית קברות סמלי יהודי עבור אישה יהודיה אחת שנפטרה ממחלה. באותו יום נערכה הלוויה יהודית והרב לברטוב עם מנין אנשים ערך כל התפילות המסורתיות, וזה לפי דרישתו המפורשת של שינדלר. הוא ציווה להכין ארון מהעץ היקר ביותר, נתן מתכת בפנים, על המתכת נרשמו כל הפרטים. זה היה המקרה היחידי באירופה הכבושה, שהוקם בית קברות יהודי. סמל אס-אס אחד משומרי המחנה טיפל בבית הקברות, בפרחים ובשתילים בעד תשלום מיוחד משינדלר. האם צריכים להדגיש, שהוא סיכן את עצמו במעשה כזה? והיה זה מעשה גבורה.
ומי לא זוכר את מקרה ינק דרזנר? היום רופא שיניים בת"א. ינק דרזנר שהיה נער צעיר בזמן שהיינו בברינליץ ובלילה אחד שיחק במכונה יקרה ביותר, שפעלה למען מאמץ המלחמה הגרמני, התניע אותה בצורה בלתי נכונה, גרם לקלקול ולקצר חשמלי כללי, בעיני הגרמנים זאת הייתה חבלה. גורלו של דרזנר וכל משפחתו (אב, אם ואחות) נחרץ. מצילנו היחיד שינדלר איננו. כפי שציפינו המהנדסים הגרמניים כתבו מכתבים על המקרה לכל הגורמים, גסטאפו, המחנה הראשי, האס-אס וכו'. הצלחתי בעוד מועד להיוודע על כך ומנעתי את שיגורם על ידי כך שפשוט הוצאתי את המכתב על כל העתקיו מהמכתביה. כעבור יומיים התגלה הדבר. המנהל, המהנדס שנבורן, התרתח למשמע הידיעה שאני הוא האשם. אבל בסוף שכנעתי אותו שעליו לחכות לבואו של שינדלר. שינדלר קיבל את הידיעה על הנזק של רבבות מרקים בשוויון נפש סטואי. אדם בעל לב, הערצתי את האדם שינדלר, ואילו להצלת דרזנר ומשפחתו מנקמת הגסטפו הכין במקום תחבולה מחוכמת, והעונש שדרזנר קיבל הייתה נזיפה!
לא אוכל לסיים מבלי להזכיר את הצלת 100 יהודים מקרונות רכבת של "אבודים". זה היה בברינליץ. בלילה אחד בינואר 1945 בקור 30 מעלות הגיעה הידיעה כי בתחנת הרכבת בצביטוי [צביטאו] - בעיר הסמוכה לברינליץ - נמצאים קרונות סגורים עם אסירים יהודים חולים מהמחנה גולשוב ליד אושוויץ. הקרונות היו כבר בדרך מספר שבועות ואף בית חרושת מני רבים לא רצה לקבלם. שינדלר ואישתו לא היססו אף רגע ומיד ניגשו למשימת ההצלה. שיחדו את מנהלי הרכבת שעל יד המחנה.
הקרונות היו קפואים ואי אפשר היה לפתחם. אחרי מאמץ גדול פתחו אותם ומתוכם יצאו קפואים למחצה וחולים, מאה אנשים שדמו יותר לשלדים מיצורים חיים. שמונה עשר נשארו מתים מקור הקרונות האלה. כאשר פתחו את הקרונות, הזדעזענו למראה עינינו. לפי דרישת שינדלר עסק הרב לברטוב בהבאתם לקבר ישראל בבית הקברות עליו ספרתי לכם קודם (בבריטוי). שינדלר דאג לא רק כאב לאנשים שנשארו בחיים, עזובים ונרדפים, אלא גם ידע לכבד את רגשותיהם האנושיים ודאג להם. הוא דאג להם בלב ורגש בימים ההם כאשר אף אחד מאתנו לא היה יכול אפילו לחשוב על זה.
האנשים מגולשוב שנשארו בחיים היו דומים לשלדים, היו מלוכלכים, שחורים וריח רע נעים נדף מהם. הם היו קפואים מקור ורעבים. גב' שינדלר לא נרתעה מפני הזוהמה והצחנה, ובמו ידיה הגישה עזרה וטיפלה בחולים, הגב' שינדלר ובעלה הפכו מחסנים לבית חולים בו אושפזו כל המאה מגולשוב. הודות לטיפול מסור ואמהי חזרו אט-אט לחיים. גב' שינדלר נסעה בקור למרחקים, כדי להשיג רפואות ומזון מתאים עבור החולים האלה.
אחי, בשפה העברית קיימים שלושה ביטויים, שלוש דרגות: אדם, איש, אנוש. דומני שדרושה עוד דרגה: "שינדלר".
