דו"ח ארכיון רינגלבלום על אנטון שמיד

בארכיון "עונג שבת" (ארכיון רינגלבלום), הארכיון המחתרתי בוורשה שקם בתחילת המלחמה ושם לו למטרה לאסוף עדויות ולתעד את גורלם של היהודים, נמצא דיווח משנת 1942 על מעשי ההצלה והעזרה של הסמל אנטון שמיד. הדיווח נרשם כחלק מן הסדרה על חסידי אומות העולם. כלומר, המונח חסידי אומות העולם למצילי יהודים נטבע כבר בתקופת השואה.

1942

נתאר כאן את דמותו של גרמני, ידיד ישראל, שסיכן את חייו למען הצלת יהודי וילנה ושילם על כך בחייו. נשמור בלבנו את זכרו. אנטון שמיד היה וינאי בן 38, שותף בחנות לבגדי קונפקציה. הוא היה אדם גבוה, רזה וצעיר, דומה מעט להיטלר בשל שפמו השחור. הוא היה ספורטאי ואהב לשתות, נאמן תמיד לעיקרון: "יין, נשים ושירה". דרגתו הצבאית הייתה סמל.

בסוף יוני, כאשר כבשו הגרמנים את וילנה, הם הפעילו כלפי האוכלוסייה היהודית את העיקרון שכל האנשים, ללא יוצא מן הכלל, חייבים לעבוד. כל יהודי שעבד אצל הגרמנים היה תלוי לחלוטין במנהל עבודה גרמני. הוא היה הן מעבידו והן האדם שהכריע לגבי המשך חייו. הגרמנים החליטו על הוצאות להורג המוניות של יהודי וילנה, ועם זאת יכלו לתת ליהודי אישור שבעזרתו לא יוכלו הליטאים, שרדפו את היהודים, לתפוס אותו לעבודה חדשה או לחסלו. במילה אחת, גרמני שטיפל ביהודי נהפך בו בזמן לשומרו ולאביו. מי שהיה לו שומר שכזה היה יכול לחוש בטוח, משום שגרמני שכזה היה יכול לשמור על היהודי לפני פעולה, לקחתו למקום העבודה בזמן הפעולה, לשמור גם על בני משפחתו.

למנהלים הגרמנים היה יחס מגוון כלפי היהודים. היו שניסו לנצל את מצבם הטרגי ומילאו את כיסיהם על חשבונם ולא התעניינו כלל בגורלם. אך בין המנהלים היה אדם שללא ספק יש לשייכו לגרמנים ההגונים, ומן הראוי לספר עליו.

הדבר אירע בספטמבר 1941. קבוצת יהודים שהקימו גדר היו כפופים לסגן, והלה התייחס אליהם טוב מאוד. פעם, באמצע היום, הוא הכריז על מסדר ל-900 היהודים הכפופים לו. כאשר עמדו כולם בשורה הוא פנה אליהם במילים האלו: "יהודים, אתם הרי מכירים אותי זה זמן רב, נכון?" היהודים השיבו כאיש אחד, "נכון". "אני נותן לכם לחם? הגידו!" "כן", השיבו היהודים. "ואני גם דואג לכם למרק, נכון? 900 יהודים עובדים אצלי ותראו איך אני נראה, כמו קבצן. מכנסיים מלוכלכים, אין לי מגפי קצינים ואפילו לא מעיל הגון. איך אתם יכולים להרשות שזה יקרה? הרי אני ממונה עליכם!" למחרת הוא קיבל מתנה מהיהודים הכפופים לו: מגפי קצינים מצוחצחים היטב ומעיל. אחרי כן כבר דאגו היהודים בעצמם שהממונה עליהם יהיה מרוצה מהם.

הגרמנים לקחו מתנות לא רק מיהודים שעליהם הם היו ממונים אלא גם מיהודים אחרים, ולכך דאג מנהל העבודה. השתרש מנהג שלקראת סוף החודש נותנים לממונה מתנה בתמורה למידע שהעבודה תימשך גם בחודש הבא. המתנות היו יקרות ערך, למשל שעון זהב או חליפה. מקצת מנהלי העבודה לא השתמשו במקל בזמן העבודה, אחרים, אף שבעצמם לא הרביצו, עודדו את החיילים הגרמנים שירביצו ליהודים בראשיהם כדי לספק לעצמם בידור. בגטו וילנה היה אפשר להבחין עד מהרה באילו מקומות נמצאים מנהלים "טובים" שיש להם יחס הוגן כלפי היהודים העובדים אצלם, ובאילו מקומות המנהלים הם חיות טרף אמיתיות בעור אדם. על מקום אחד בווילנה, היכן שעבדו יהודים, סיפרו שהמנהל הוא גרמני הגון, משתתף בצערם של העובדים, מקל עליהם ואף עושה למענם כל מיני שירותים. מקום עבודה זה היה בתחנת הרכבת בווילנה, שם גם היו משרדים של מה שמכונה Versprengtenstelle [מקום המשתהים]. מטרתו הייתה לאסוף את כל החיילים שאיבדו את יחידותיהם. ליחידות החדשות הללו עדיין לא היו שמות קבועים...

היהודים סיפרו איש לרעהו על הגרמני העומד בראש היחידה. סיפרו למשל, שכאשר תפסו הליטאים ברחוב את עובדיו והעבירו אותם לבית הסוהר בלוקישקי, הוא בא אישית לבית הסוהר והצליח לשחררם.

הוא גם הודיע מראש לעובדיו על מועדן של פעולות הגרמנים ומקומן. הוא גם היה בא לגטו ומייעץ ליהודים כיצד יוכלו להציל את נפשם (עשו זאת גם מנהלי עבודה גרמנים אחרים). מנהל העבודה שאני מספר עליו הוא אנטון שמיד. בליל סילבסטר הוא הזמין לדירתו יהודים מכרים, כאשר בו בזמן בילו בקומה הראשונה קצינים גרמנים. על השולחן, שעליו היו בשרים ומעדנים אחרים, היו גם "סופגניות", מתנה מן החלוצים. במשך כל הערב ישב שמיד עמם ושוחח בחופשיות על נושאים רבים. מדי פעם עזב את האנשים והסביר זאת בכך שהוא נאלץ לעלות למעלה למועדון הקצינים, כדי שלא ישימו לב להעדרו. כעבור רגע חזר לאורחיו. הוא איחל לחלוצים בהרמת כוסית שיגשימו את חלומותיהם. היהודים סיפרו לו שבארץ-ישראל הוא יקבל אות "מגן דוד" מזהב. שמיד השיב: "אני אשא זאת על חזי בגאווה הגדולה ביותר שיש". הוא הדגיש ללא הרף שהוא מתנגד לנאציזם ושצר לו שיש מי שרואים בו אוהד הנאציזם. בכל הזדמנות דיבר באירוניה על הפירר ("הרי אתם יודעים, כך אמר הפירר...")

לא היו לו דעות פוליטיות נחרצות. החלום שלו היה אוסטריה גדולה בלתי תלויה ומרכז אירופה מאוחדת כלכלית. כדי שלא תפרוץ כל מלחמה, אמר, צריך להיות סדר שיגרום לכך שהכל יהיו קשורים בקשרים כלכליים ותרבותיים; שכל אדם יוכל לחגוג את שבתו על-פי מנהגו. הוא האמין שתקום מדינת ישראל עצמאית (הוא האמין גם בארץ חדשה-ישנה ובאוסטריה הגדולה והעצמאית). לעתים קרובות הדגיש, בשכנוע רב, שהיטלר יפסיד במלחמה. הוא טען שעל החלוצים לנצל כל הזדמנות כדי לשמור על חייהם. בראש ובראשונה עליהם לעזוב את הגטו, למצוא מחסה ואחר כך לנסוע לוורשה ("הרי יש לכם שם המוני חברים, הם יעזרו לכם") וכדומה. "אילו אני הייתי רוצה לחזור למולדת איש לא היה מונע אותי מלעשות זאת", אמר. הוא לא חמד כסף ורק כעבור זמן החלו היהודים העשירים לתת לו מתנות. היה לו אמון מלא בארגון החלוצים והוא רחש להם כבוד. כאשר הודו לו על משהו נהג לומר: "הרי אנחנו בני אדם."

הוא לא היה סוציאליסט, הוא אהב את היזמה החופשית והדגיש שאדם העוסק במסחר מפתח את רצונו ואת כושר העבודה.

שמיד ידע זה זמן רב שעוקבים אחריו, בייחוד בתקופה האחרונה, כשפיתח את פעילותו. ב-15 בינואר בערב היה אצל גברת גלסמן בגטו, שתו שם ואכלו. באותו לילה עשתה המשטרה הצבאית חיפוש מדוקדק בדירתו הפרטית וחיכתה לו עד חצות. מכיוון שחייליו אהבו אותו מאוד, הם שלחו אנשים להזהירו מפני החיפוש מיד כשהופיעו הז'נדרמים בדירתו.

בבוקר שוב עשו חיפוש אצל שמיד, במשך שש שעות. הם לקחו ממנו כל מיני דברים, בכללם סכום גדול של כסף שחלקו היה שייך לחלוצים. שמיד לא נתפס באותו לילה. הוא נעלם כמו בלעה אותו האדמה. קיוו שהתליינים לא יתפסוהו. כאשר אמרו לו שאין הוא בטוח הוא השיב, "עזבו, שמיד יסתדר בעצמו". סיפרו שראו אותו בזמברוב ובמקומות אחרים. חבריו ניסו למצוא אותו אך ללא הצלחה.

לאחרונה נודע לנו ששמיד כבר איננו בין החיים. הדבר אירע בפברואר 1942. ההוצאה להורג הצבאית התרחשה בבית הסוהר בלוקישקי והשתתפה בה פלוגת חיילים. בהחלטה על גזר הדין נאמר שהוא נדון למוות משום שלא היה נאמן להבטחתו הצבאית וקיים קשרים עם היהודים. סיפרו ששמו של הנידון הוא אנטון שמיד.

כשמוסרים עדות על שמיד יש לשים לב לנושאים האלה: בחורף 1941 פרסמו השלטונות הצבאיים תקנה ולפיה אם אישה פולנייה תדביק חייל גרמני במחלת מין, יוצאו 20 פולנים להורג. כשטייל שמיד ברחובות וילנה הוא הזהיר פרוצה מפני תקנה זו ואמר לה להודיע לחברותיה לעבודה. בעקבות זאת, מיד עזבו הנגועות במחלת מין את השטח.

כאשר הקימו את הגטו, לא הותר ליהודים שעבדו בחוץ להכניס לתוכו מזון שקנו בצד השני. התקנה הזו לא כללה את אנשי שמיד, משום שהוא ליווה אותם בעצמו כשחזרו מהעבודה לגטו. כאשר רצה הליטאי השומר על הגטו לקחת מהיהודים את מעט המזון, התערב שמיד ודאג שלא יגנבו מהיהודים. כאשר לא היה יכול ללכת עם קבוצות היהודים הוא שלח עמם את חייליו אנשי אמונו, ובכך הביא לידי אותה התוצאה.

בדצמבר 1941 התפרסמה תקנה ולפיה על היהודים להצטייד באישורים צהובים או לבנים. לבנים לאנשים שאינם עובדים, כלומר ליהודים בלתי יעילים שנועדו למות (חיסול בפונאר) וצהובים לעובדים, שיוכלו להמשיך לחיות. שמיד השתדל שיהודים רבים ככל האפשר יקבלו את האישורים הצהובים שישמרו עליהם ממוות בטוח. כדי לדעת אילו הוראות חדשות עומדות להתרגש ולבוא על יהודי וילנה הלך שמיד לפקידים גבוהים, למכריו מהצבא ולפקידים אזרחיים להיוודע – תוך כדי שיחה על עסקים – מה הם מכינים לאותם יהודים "מלוכלכים" ומתי יחסלו אותם. הוא היה לועג ליהודים ומספר שאפשר לרמות אותם, ובו בזמן ניסה להיוודע מה הגרמנים מתכננים בזמן הקרוב. כאשר נודע לו משהו חדש על כוונתם, הוא מיד סיפר ליהודים שלו והורה להם להודיע למכריהם כדי שיוכלו להסתתר במקומות מחבוא עד אשר יירגע המצב. אף שבקרב אנשיו היו גם אנשים שברשותם אישורים לבנים, וכאלה אכן היו רבים, הוא נשא ונתן עליהם כאב מסור, בלי לחשוש מפני העונש הצפוי לו אם ייוודע על כך לשלטונות הגרמניים. הוא צירף אותם למקומות העבודה שלו ונתן להם אוכל ושתייה. הוא סיפק להם מרק ולחם. בקיצור, הוא הצליח באותם ימים חמים של טבח היהודים להציל ממוות בטוח עשרות אנשים שהיו ברשותם אישורים לבנים.

בסוף 1941 נפוצה בקרב יהודי וילנה שמועה שכולם נועדו למות, ושיכול להיות מעט בטוח יותר בקרב האיכרים הביילורוסים. הם החלו לחפש אחר אמצעים להימלט מידיהם של התליינים הליטאים. שמידט החליט לבדוק מהו המצב ואם אפשר להשאיר את היהודים בווילנה. הוא נסע בענייני עבודה ללידה ושם, כאילו במקרה, דיבר על היהודים עם שלישו של המפקד המקומי. לשאלה מה יקרה ליהודים המקומיים קיבל תשובה שדבר לא יקרה. הוא חזר לווילנה עם התקווה הזו, והחל להסיע את היהודים במכוניות שלו מווילנה לגרודנו, ללידה ולביאליסטוק. קודם כל הוא טיפל באנשים שקיומם היה נתון בסכנה, בעלי אישורים לבנים. אנשי עסקים יהודים פנו אליו (באמצעות אדם ששמו אדלר, ועל כך אספר אחר כך). הוא גבה מהם תמורת השירות 30,000-20,000 רובל. העסקה הזו כללה חמישה או שישה איש. הוא הציל גם עניים ואפילו נתן להם כמה מאות מארק, שיוכלו לחיות במקום החדש.

פעם, במהלך פעולה בגטו וילנה, נכנס שמיד כמנהגו לתוך הגטו כדי להציל את יהודיו. יהודייה אחת, שהייתה בעבר זמרת אופרה בווינה, זיהתה אותו. התברר שלפני המלחמה הם התגוררו בבניין אחד, אפשר אף לומר שהם היו מיודדים. היא קראה לו בשמו ותיארה לפניו את מצבה הטרגי, וסיפרה גם על בעלה, שנאלץ להסתתר במהלך הפעולה. שמם של בני הזוג היה אדלר. בלי לחשוב פעמים הציע שמידט לגברת אדלר לעבור להתגורר אצלו למחרת, אך הוא שכח למסור לה את כתובתו. כאשר הגיע בבוקר לגטו, הוא הזעיק את כל המשטרה היהודית וביקש מהם למצוא לו את בני הזוג אדלר, חיים או מתים. לבסוף, אחרי חיפושים ממושכים, הם נמצאו. שמיד הוציא אותם מהגטו במכוניתו וסידר להם מקום מחבוא, לא במרתף שמתחת לבתי המלאכה אלא בדירתו. יש להדגיש שנוסף על כך הסתתרו בדירתו של שמיד עוד שני יהודים: אשתו היהודייה של ליטאי שהוורמכט שלח אותה, שברשותה היו ניירות אריים ושעבדה כמזכירתו, ופליט מגרמניה ששמו מקס, שברשותו היו תעודות צבאיות.

שמיד עשה עוד מעשה טוב שהיה קשור לפעילותו כידיד ומגן של הנוער הציוני מהחלוץ: הוא הוציא מווילנה לוורשה ארבעה אנשים: סלומון אטנינונר (ייתכן שמדובר באטינגר), אדק (בורקס) מהשומר הצעיר ושני לוחמים מהרוויזיוניסטים (עכשיו הם בהרוביישוב). שמיד שלח אותם במשאית עמוסה בחביות דלק שנסעה לוורשה בליווי שמירה של חייל. כל הרביעייה העמידו פנים שהם [בעלי תפקיד רשמי], ולנהג לא היה מושג במה מדובר באמת. כך הם הגיעו לוורשה ללא כל הפרעה. לאחר שובו מסר הנהג דוח לשמיד: "אדוני הסמל, ארבעה פועלים הגיעו לוורשה".

הציגו לפניו את מצב הנוער היהודי בגטו וילנה, ובעיקר את הבעיות בנוגע לעבודת הפעילים בקרב בני הנוער. הוא הציע להם שימשיך בפעילותו ושימשיך להוציא לביילורוסיה אנשים רבים ככל האפשר. במהלך השיחה השתמש מרדכי בביטוי: "אתה משתייך לאותם גרמנים מעטים אשר..." שמיד הפסיק אותו ואמר: "סלח לי, אך אינני גרמני אלא אוסטרי". במהלך המפגש השני הציג מרדכי לפניו תכנית לארגון הוצאתם של האנשים. שמיד הסכים שראשית לכל יש לבצע את הפעולות על-פי התכנית ושנית, שיש להציל בעיקר את בני הנוער. שמיד גם מסר את ההודעה הבאה: "אני שבע רצון שהצלחתי להידבר עם בני נוער, שבדיוק כמותם פגשתי קודם לכן בארץ-ישראל. הייתי בחיפה, בתל אביב ובקיבוצים, אני יודע שהיהודים שעזרתי להם עד כה מלגלגים עלי כעל טיפש. מרגע זה אני באמת רוצה לשתף פעולה אתכם". כאשר הודה לו מרדכי הוא השיב: "אלוהים, זה הרי כלום. הרי אנחנו בני אדם, ועדיין לא ידוע מי צריך לעזור למי... אני עושה זאת מרצוני החופשי. ועוד משהו..." וכאן קרץ בעינו. היחסים הלבביים בין מרדכי לשמידט התפתחו, ומרדכי ביקר בדירתו לעתים קרובות יותר ויותר ואפילו לן שם. פעם אמר שמיד למרדכי: "דלתי פתוחה לפניך תמיד, ודירתי לשירותך".

כל זה התרחש בנובמבר 1941. המפגשים נמשכו עד מאסרו, שאירע כעבור 10-8 שבועות (בסביבות 15 בינואר).

שמידט הצליח להוציא כ-50 איש שהשתייכו לתנועה, מווילנה ללידה ולביאליסטוק. הוא שלח 20 איש למכרה כבול ליד וילנה ושם הם עבדו אחר כך. בנוסף שלח יהודים רבים אחרים לביילורוסיה. הוא נעצר יומיים לפני צאתו של משלוח מתוכנן לביאליסטוק. תעודות המסע כבר היו בידו והוא התכונן לנסיעה לשאבלי, שם רצה להוציא חלוצים מהגטו המקומי.