המחסן של השרת במרתף הבית
רוברט סדול (Roberts Sedul), ימאי ומתאגרף לשעבר, עבד בתור שרת בבניין בלייפאיה (Liepaja). לפני המלחמה הוא היה מיודד עם דוד זיבצון, אחד הדיירים היהודים שהתגוררו בבניין והבטיח לו שיעזור לו אם אי פעם יקלע לצרה.
לאחר הכיבוש הגרמני הועבר זיבצון לגטו יחד עם שאר יהודי העיר. כטכנאי מוסמך הועסק על ידי הגרמנים בתור חשמלאי. באחת הפעמים שעה שזיבצון עסק בתיקונים בדירה גרמנית, הוא נתקל בתצלומים שתיעדו את הוצאתם להורג של יהודי לייפאיה בחולות שעל שפת הים. בעזרת חברו מן הגטו שהיה צלם, יצר עותקים של התמונות וקבר אותם באדמה.
באוקטובר 1943, דוד זיבצון החליט שהמצב הופך להיות מסוכן מדי ושעליו להסתתר. הוא ברח מן הגטו יחד עם אשתו ועם זוג נוסף שהצטרף אליהם. כך הופיעו ארבעתם בפתח ביתו של סדול. הידיד הלטבי קיבל את ידידו ואת שאר האורחים הבלתי קרואים וארגן להם מחבוא מאחורי מחיצה מוסתרת במחסן שבמרתף הבניין.
הארבעה הסתתרו במסתור ולא ראו אור יום עד ליום השחרור – 500 ימים מאוחר יותר.
במשך הזמן הצטרפו אליהם יהודים נוספים. ראשית הגיעו שלושה צורפים אשר נותרו בגטו לאחר חיסולו על מנת לעבוד עבור הגרמנים. סדול הציע להם את עזרתו, ובכך עלה מספר היהודים אותם הסתיר ובהם טיפל לשבעה. אספקת מזון עבור מספר כה רב של אנשים בתקופת המלחמה אתגר לא פשוט כלל ועיקר. הפתרון נמצא בכך שחלק מהיהודים שהסתתרו במחסן היו עובדי כפיים מיומנים, וכך יכלו לבצע עבודות תיקונים שונות. סדול היה מקבל את העבודות ומוסרן ליהודים שבמרתף. בכסף יכול היה לכלכל את המסתתרים. עבורם.
באפריל 1944 הביא סדול שלושה יהודים נוספים למסתור. הם היו חלק מכוח העבודה שהגרמנים השאירו על מנת לנקות מחנה צבאי באיזור לייפאיה. אהרון וסטרמן נזכר לימים כיצד דפק עם האחרים על דלתו של סדול, וכיצד התקבלו בחום על ידי האיש ואשתו. סדול הציע להם אוכל, נתת להם אקדח ולקח אותם להסתתר במחסן. שם הופתעו למצוא יהודים נוספים.
שבוע לאחר מכן, הופיעה ריבה, גיסתו של דוד זיבצון, יחד עם עדה, בתה בת ה-3. בעלה של ריבה נרצח עם כניסת הגרמנים ללייפאיה ב-24 ביולי 1941. לפני שירד בעצמו למסתור, אמר דוד זיבצון, אחיו של בעלה, לריבה שאם אי פעם תזדקק לעזרה, תוכל לפנות לסדול. מטעמי ביטחון לא חשף בפניה את העובדה שהוא עצמו התכוון ללכת ולהסתתר אצל ידידו. ריבה שרדה בגטו לייפאיה יחד עם בתה הקטנה ונשלחה לגטו ריגה. בדרך לא דרך הן הצליחו להימלט משם לפני חיסול הגטו וחזרו ללייפאיה. כל יהודי העיר כבר נרצחו, אך היא זכרה את השם שגיסה נתן לה והלכה אל סדול. הוא קיבל אותה ולקח אותה אל המחסן, שם הופתעה למצוא את גיסה, דוד זיבצון.
סדול חשש שעדה בת ה-3 תחשוף את המסתתרים במחסן והחליט שעליו למצוא בעבורה מקום מסתור אחר. הוא מצא לה מקלט אצל אוטיליה שימלפפנינג (Otilija Schimelpfening), אלמנה ממוצא גרמני. שימלפפנינג שינתה את שמה של עדה לגרטרודה (Gertrude), וספרה לשכניה שהילדה היא קרובת משפחה אשר איבדה את הוריה. סדול לא סיפר ככל הנראה לשימלפפנינג שאמה של הילדה בחיים, וכאשר הסתיימה המלחמה וריבה זיבצון הופיעה בביתה של שימלפפנינג לקחת את בתה, היה לה קשה מאוד להיפרד מהילדה בה טיפלה באהבה ואליה נקשרה. כתוצאה מכך, שתי הנשים לא היו בקשר בשנים שלאחר המלחמה, ורק לאחר שאמה נפטרה, הגיעה עדה זיבצון-ישראלי ליד ושם וביקשה להכיר במצילתה.
סדול דאג לא רק לצרכים הפיסיים של המסתתרים, הוא גם הקפיד לעודד את רוחם. על מנת להפחית את דאגתה של ריבה ולהקל עליה את כאב הפרידה מבתה, הוא ביקר את הילדה, וידא שמטפלים בה היטב ואף צילם תמונות שלה, אותן היה מביא לאמה.
רוברט סדול לא זכה להגיע ליום השחרור. ב-10 במרץ 1945, הוא נהרג בהפצצה רוסית. אשתו יוהנה (Johanna) המשיכה לטפל ביהודים המסתתרים עד סיום המלחמה. לאחר השחרור יכלו סוף-סוף 11 המסתתרים לצאת מן המרתף לאור היום. דוד זיבצון הוציא מן המסתור באדמה את התמונות מרצח היהודים בלייפאיה אותן הסתיר ומסר אותן לכוחות הכיבוש הסובייטים.
בכך הציל סדול לא רק את חייהם של 11 נפשות, אלא גם את הראיות לרצח של הקהילה היהודית בלייפאיה.
ב-1981 העניק יד ושם את התואר חסידי אומות העולם לרוברט ויוהנה סדול.
25 שנים מאוחר יותר פנתה עדה זיבצון-ישראלי ליד ושם בבקשה להכיר במצילתה, אוטיליה שימלפפנינג, בתור חסידת אומות העולם.
