מכתבים מאבא ואמא
כ-13,500 יהודים התגוררו במונקאץ' לפני המלחמה. הם היוו כמעט מחצית מתושבי העיר. לצד הקהילות האורתודוכסיות של העיר התקיים בעיר גם בית ספר עברי. המהנדס אליהו רובין לימד בבית הספר, ולאחר מכן כיהן בתור מנהלו. באחד הימים ניגש לרובין יוזף שטראוס (József Strausz), פקיד עירוני קתולי בעל רקע גרמני, וביקש שבנו, יוזף שטראוס הבן, יורשה ללמוד בבית הספר, כך שיוכל ללמוד עברית – הדבר עשוי היה לסייע לו לפתח קריירה בתחום הכמורה. שטראוס הבן התקבל לבית הספר, ובין משפחות שטראוס ורובין התפתחה חברות. לאחר פלישת הגרמנים להונגריה, פנה רובין לחבריו, בני משפחת שטראוס, וביקש מהם להחביא את בנו, עמוס. שטראוס ואשתו הסכימו מיד להחביא את עמוס, והציעו להחביא את כל משפחת רובין. אליהו רובין לא הסכים, כי חשש שבכך יגדיל את הסכנה הנשקפת להם ולבנו. באפריל 1944 הגיע עמוס בן ה-11 לבית משפחת שטראוס, כשהוא נושא רק חבילה קטנה של חפצים. הוריו הועברו לגטו וגורשו לאושוויץ במאי. לפני שגורשו, הספיקו בני משפחת רובין לתת לבני משפחת שטראוס מכתבים עם תאריכים מאוחרים, כדי שאפשר יהיה לתת את המכתבים לבנם מעת לעת. כך יוכל הבן לשאוב עידוד מהאמונה שהוריו חיים ושמצבם טוב, בלי קשר למצבם האמיתי. שטראוס, אשתו מרגיט ובנם בן ה-18 יוזף הבן, עשו כל שביכולתם כדי להקל על סבלו של הילד במהלך ששת החודשים שבהם שהה במסתור. הם העניקו לו אוכל ובגדים, ודאגו לכל צרכיו. הם אף הביאו לו ספרי קריאה ונתנו לו את המכתבים ש"קיבלו" מהוריו. הילד נשאר בבית ולא יצא החוצה, עד שחרור האזור בידי הצבא האדום באוקטובר 1944. רק לאחר השחרור גילה עמוס מה באמת קרה להוריו. באורח נס, היו הוריו בין היהודים המעטים ששבו מהמחנות. בקיץ 1946 עלו בני משפחת רובין לארץ ישראל. הם שמרו על קשר עם בני משפחת שטראוס במשך שנים רבות.
ב-13 באוקטובר 1964 הכיר יד ושם ביוזף ומרגיט שטראוס בתור חסידי אומות העולם.
מתוך אנציקלופדיה של חסידי אומות העולם (Encyclopedia of the Righteous Among the Nations), יד ושם
