שמי אווה אדלר. שם נעוריי היה אווה הלפרין. נולדתי בזבורוב (Zborow), פולין, בה חייתי עם משפחתי: הוריי ושני אחים צעירים. אבי היה מנהל הבנק היהודי בזבורוב ומזכיר הקהילה. חיינו היו טובים באופן יחסי.
ב-4 ביולי 1941 הופיעו יחידות האס-אס בפעם הראשונה. הם עברו מבית לבית וצעקו: "הלאה היהודים הארורים!" הם לקחו את הגברים לעבודה. אז לקחו את אבי ושני אחיי, שהיו פצועים, ממיטותיהם ויותר לא ראינו אותם.
ב-28 באוגוסט 1941 יחידות האס-אס הופיעו בפעם השנייה. הפעם לקחו את אמי. הצלחתי לברוח ולהסתתר בסככת מעץ. נשארתי לבדי ללא הורים ואחים.
עזבתי את הבית והלכתי לחיות עם חברה בגטו יחד עם עוד חמש משפחות. בגטו היתה מגפה נוראית של טיפוס. שלושה אנשים בהם טיפלתי מתו בזרועותיי. מדי יום נערכו כעשרים לוויות. כך חיינו עד מרץ 1943, כאשר לקחו אותנו למחנה עבודה.
לקראת סוף יוני פשטו שמועות שעומדים לחסל את כל האסירים במחנה. בליל 23 ביוני 1943 ברחתי מן המחנה ביחד עם משפחה נוספת. הלכנו לביתו של שכן שלהם לשעבר והוא החביא אותנו ב"בונקר". לא הכרתי אותו, אך הודות לו אני נמצאת כאן היום לספר את הסיפור.
שמו היה אנטון סוחינסקי. הוא היה רווק וחי לבדו בבית קטן ועני. הוא חפר מרתף מתחת לבית והסתיר אותי שם יחד עם משפחה בת ארבעה נפשות – יצחק צייגר (Zeiger), אשתו סוניה ושני בניהם מוניו (Munio) ומילק (Milek). איתנו היתה נערה בת 16 או 17 בשם ציפורה שטוק, כיום שינדלהיים (Shindelheim).
נשארנו בהשגחתו של אנטון סוחינסקי מאותו לילה ב-23 ביוני 1943 ועד יולי 1944. בתחילה היינו בבונקר אך השכנים גילו עד מהרה את נוכחותנו. הם היו באים כל ערב, מאיימים עלינו ודורשים כסף. יום אחד יצחק צייגר החליט לסרב לתת להם עוד כסף. הוא הסביר שכך או כך הם לא התכוונן לתת לנו לחיות.
יום אחד באוקטובר הם באו עם רובים ורצחו אשה זקנה שהסתתרה איתנו. אני נפצעתי קלות. הצלחנו לברוח הודות להתערבותו של אנטון. נדדנו כל הלילה עד שעלה השחר. אחרי שהלכנו כשישה קילומטרים פגשנו אנשים שהסכימו להכניס אותנו לאסם שלהם. הם נתנו לנו גם חלב חם. נשארנו שם, רועדים מקור, 24 שעות.
המשכנו לנדוד עד שהחלטנו לחזור אל הבית של אנטון. הלילה היה חשוך מאוד וקר. רגלינו נתקלו באבנים והחליקו במים קפואים. הבגדים היו ספוגים במים ודבוקים לגופנו. לבסוף הצלחנו להגיע לביתו של אנטון. זה היה רגע של אושר כשהצלחנו להגיע אל הבית. הוא קיבל אותנו בחום, פתח את זרועותיו, נישק אותנו ובכה מרוב אושר. הוא לחש באזנינו בשקט על מנת שאף אחד לא ישמע: "יקיריי, אני כל כך שמח שחזרתם אליי. מעתה ואילך לא אתן לאף אחד להטריד אתכם. עכשיו, אף אחד לא יוכל לגלות אתכם." וכך נהג. הוא שם אותנו באופן זמני בעליית הגג ובמשך שלושת הלילות הבאים, בעזרתו של מר צייגר, חפר בור חדש. הבונקר הזה היה בגודל של 2.5 על 1.2 על 0.8 מטר. בתוך החלל הזה היינו שישה אנשים ויכולנו רק לשבת או לשכב. הייתה רק מנורת נפט קטנה לתאורה. שמחנו להיות תחת השגחתו, אך עבור אנטון זה יצר טרחה גדולה. הוא היה צריך לשאת בעול הזה לבדו עם סבלנותו המלאכית, אהבתו העמוקה לזולת ונחישותו להציל את חיינו.
הם שוב חיפשו אחרינו לאחר שאנשים ראו אותנו נודדים לפני שובנו אל אנטון. הם חיפשו מבית לבית וכיוון שלא מצאו אותנו, הניחו ששבנו אל אנטון. תחילה הגיעו האוקראינים לחפש אותנו. הם איימו על אנטון, אך אלוהים שמר עלינו שלא נתגלה.
אך בזאת לא תם הסיפור. האס-אס בא והצמיד רובה אל החזה של אנטון וציוו עליו להסגיר את היהודים. אך הוא עמד איתן. הם חיפשו, צרחו, ושוב האל רצה שנשאר בחיים. ממקום מחבואנו יכולנו לשמוע הכל, ובצל המוות ביקשנו מהאל שיציל אותנו.
וזה לא היה הקושי היחידי. לאנטון גם היתה המשימה הקשה להאכיל את כולנו. הוא היה כל כך עני שבקושי היה לו די אוכל לעצמו. לא היה לו מספיק כסף לקנות יותר מזון ממה שהוא היה צריך לעצמו. למרבה המזל אחיו ואשתו גרו בשכונה. הם ידעו על קיומנו. היא היתה מבשלת עבורנו ובלילה נתנה את האוכל לאנטון שהיה בשקט לוקח את האוכל לביתו ומביא לנו לאכול. פעמים רבות הוא נתן לו את האוכל שלו והיה הולך לישון רעב.
ב-24 ביולי 1944, לאחר הפגזות קשות הגרמנים נאלצו לסגת והרוסים נכנסו לזבורוב. אני זוכרת את הרגע שאנטון פתח את הפתח של הבונקר. הדם שלנו קפא לרגע כי חשבנו שהגרמנים גילו את מחבואנו. אך הוא בא להגיד לנו בקולו הרך ומלא השמחה: "בואו, צאו החוצה, ניצלתם. הרוסים הגיעו."
