...זה היה בחודש נובמבר, הקור היה מקפיא, הלילה חשוך. מה יכולנו לעשות ללא בגדים ונעליים? אנטוש נתן לבעלי זוג מכנסיים ישנים ועזבנו. בעלי לקח ילד אחד בידיים ואנטוש לקח את השני. כך צעדנו מ-5:00 לפנות בוקר עד 8:00 ללא הפסקה. כשעלתה השמש, הפולנים החלו לצאת ואנטוש נפרד מאיתנו וביקש שנבטיח לו שאם נהיה בסכנה נחזור אליו. בינתיים, אמר, יבנה מסתור חדש. פגשנו אוקראינים שאמרו לנו: "אם לא תסתתרו, תמותו". אמרתי לבעלי שימשיך ללכת ויציל את עצמו ושאני אשאר עם הילדים שכבר לא היו מסוגלים לצעוד יותר. הלכנו לביתו של איכר אשר חכר את אדמתנו בעבר. הוא חשש להסתיר אותנו. התחננו שייתן לנו להישאר אצלו יום אחד כי הילדים קופאים מקור. למחרת היינו שוב חסרי בית. הקור היה נורא, הדרך היתה חלקה והלכנו מבית אחד לשני, מתחננים למקלט. הילדים היו יחפים. קרעתי חתיכה משמלתי ועטפתי את רגליהם. הילדים בכו מרעב ומקור. הילד הקטן בכה ואמר: אמא, למה עליי לסבול? למה לא מתתי עם שאר הילדים." החלטתי לשוב לזבורוב (Zborow).
...אנטוש לא היה בבית. אחיו שם אותנו באסם. לא אכלנו כבר במשך יומיים. הקור היה נוראי והילדים רעדו. נשברתי ורצית ללכת להסגיר עצמנו לגרמנים. בעלי מנע זאת ממני בכוח. לבסוף אנטוש חזר בחצות. הוא לקח אותנו למחבוא חדש שהכין בינתיים. הוא נתן לנו לחם, חמאה, וודקה ושמיכה. בינתיים הגרמנים קבעו פרס של 500 זלוטי לכל מי שיסגיר יהודי מבוגר ו-1,000 זלוטי עבור כל ילד יהודי. השכנים שרצו להסגיר אותנו חיפשו אותנו בכל הכפר. הם איימו לערוך חיפוש בביתו של אנטוש.
...השכן שלח שוב ושוב את הגרמנים לחפש אצל אנטוש. ככל שחלף הזמן, יותר ויותר איכרים הסגירו את היהודים שהסתירו לגרמנים. הגרמנים הופיעו אצל אנטוש, והוא הראה להם את הבור הריק בחצר...
כשהחזית התקרבה אל זבורוב, אנטון פונה מביתו לפני שהספיק לתת לנו את מנת המים היומית. הגרמנים תפסו את ביתו והפכו אותו למפקדה. רעדנו מפחד וכאשר בננו השתעל, כיסינו את פניו בשמיכה. אנטון חשש מאוד לגורלנו ופעם אחת הלך 20 קילומטרים חזרה אל ביתו. הוא זרק לנו פיסת לחם דרך הפתח במטבח, לא הספיק לתת לנו מים ונאלץ לברוח. סבלנו סבל נוראי. הצמא היה כה קשה שנאלצנו לשתות את השתן שלנו. הילדים נשברו והכי קשה היה לחזות בזאת. האם סבלנו את כל הסבל הזה רק בשביל למות רגע לפני השחרור? הילדים ביקשו שנסגיר עצמנו לגרמנים, אך בעלי תמך בנו ונשארנו בבור עד שהגיע הצבא האדום.
