שלום לכולם
למלגוסיה גרונק נכדת מצילי, לבני משפחתי וידידי אשר ליוו אותי בדרך הארוכה שהובילה אותנו לטקס המתקיים עתה ולנציגי יד ושם שכמוסד וכפרטים פעלו והחליטו להעניק את התואר של חסידי אומות העולם למצילי רגינה וסטניסלב שווידה ולנציגי שגרירות פולין אשר מכבדים טקס זה בנוכוחותם. לכולכם ברצוני להודות על היותכם עימי היום בטקס הכל כך חשוב לי.
אני מצר על כך שממעמד מכובד זה נעדרים מצילי אשר זה זמן רב אינם בחיים חסרה לי גם אימי ז"ל אשר נצרה בליבה הערצה לגבורתם והכרת תודה אינסופית למעשיהם. רגשות אותם היא הנחילה לי.
רבים מסיפורי ההצלה מאופינים בהתרחשויות ומעשים יוצאי דופן ובלתי צפוים השונים זה מזה. היחודיות , אם אפשר לקרוא זאת כך, של סיפור הצלתי היא בפרק האחרון שלו.. קדם לכך חילוצי וחילוץ הורי מגטו ורשה ע"י המחתרת הפולנית AK. הדבר היה ב 1943 וסמוך מאוד לחיסול הגטו. בהמשך, אחרי גלגולים במספר מקומות ותחת זהויות שונות מצאתי את עצמי, בבית משפחת שווידה בוורשה – סטניסלב, ורגינה ההורים והילדים רנטה שבתה מלגוסיה נמצאת כאן ואחיה של רנטה וולודימש. שני הגברים נעלמו ביום הראשון של המרד הפולני בורשה כאשר על הבן ידוע שהוא מת במחנה הריכוז במנטהאוזן.
ליחודיות של הצלתי ע"י משפחת שווידה שני מרכיבים: הזהות שהוקנתה לי והדרך בה הדבר נעשה כשהדמות המפתח בכך היה סטניסלב שווידה. הוא זה שככיסוי להיותי נימול הגה את הרעיון להפוך אותי לטאטארי מוסלמי. הוא שבדה את הסיפור על היותי בן של חבר טאטארי פולני אשר נהרג במהלך המלחמה ונשלח לטיפולו. בכך לא די! באומץ לב נדיר, כדי להקנות לגיטימציה לזהות זאת שלי, הוא בחוצפתו הרבה ביוזמתו הלך עם הסיפור הזה לגוב האריות , מטה גאסטאפו בורשה. שם, כשכל מעידה שלו מובילה היישר לגזר דין מות לו ולבני משפחתו, הוא נשאל ע"י הקצין שחקר אותו אם לא מדובר בילד יהודי. על כך הוא השיב שאם היה מדובר בילד יהודי הוא היה הראשון להורגו. כך השתכנע גם הקצין, ניפק את האישור הנדרש לועד הטאטארי ואני נהיתי חבר בקהילה הטאטארית הוורשאית שנהנתה מחסות גרמנית ומטעמה הונפקה לי תעודה בה שמי היה אחמד קראצ'קביץ'.
אני כמובן לא ידעתי דבר על כל הסיפור הזה והוא נודע לי מפי אימי אחרי המלחמה. המשיכו לקרוא לי בכינוי "בובוש" שאת מקורו איני יודע, הצמידו את סמל הסהר לדש המעיל שלי ובכך מבחינתי נגמר הענין.
הדמות הדומיננטית שנחקקה בזכרונותי מאותה התקופה היא זו של רגינה שווידה לה קראתי "דודה". היא הייתה הנפש הקרובה לי ביותר כי יתר בני המשפחה עבדו. היא הרעיפה עלי אהבת אין קץ כשהיא נושאת בליבה את סוד זהותי האמיתית ואת הפחד הגדול פן הדבר יתגלה. יחד עברנו את המרד הפולני בורשה אשר כבר ביומו הראשון היא אבדה בו את בעלה ובנה. יחד ברחנו ממקום למקום במעברים שנפרצו בין הבתים, ברחובות בהם מוטלים פצועים והרוגים ומאחורי מתרסים. עד היום אני זוכר כיצד צעדנו בשיירת המפונים מהעיר ההרוסה והעשנה לאחר כניעתה כשהדודה אוחזת בידי ועל כתפי תרמיל שתפרה משק ובו צנימים שהכינה משאריות הלחם. לא זה המקום להיכנס לפרטי פרטים אך כדי להמחיש את עומק הקשר ביננו ברצוני לספר לכם שכאשר בסוף המלחמה, עת שהיתי עם אימי מבלי לדעת את זהותה האמיתית, היא הודיעה לי שהיא אימי, אני השבתי לה שאיני מאמין לה ואשאל את הדודה אם הדבר נכון.
הקשר בין הדודה וביני ואימי נשמר אחרי המלחמה עד עלותנו ארצה. מאז ועד עצם היום הזה אני נוצר את דמותה האצילית כאם שניה לי.
את מלגוסיה נכדתה של רגינה שווידה "גיליתי באמצעות יד ושם רק לאחר שאושרה בקשתי להעניק תואר חסידי אומות העולם לסבא וסבתא. מפיה נודע לי שה"דודה" שמרה עד ימיה האחרונים את סיפור הצלתי, חלקה אותו עימה ואף הביע דאגה לגורלי בעת מבצע סיני. הקשר עם מלגוסיה ובעלה ולדק, שלצערי נבצר ממנו להיות כאן, בשבילי הוא כגילוי בני משפחה קרובים. ממלגוסיה גם למדתי שבמשפחתם היו אנשים שעזרו והצילו יהודים. אמא הבריחה תרופות לגטו ואחד מקרוביו של ולאדק בעלה אף הוכר כחסיד אומות העולם.
במקום זה כאן בירושלים ב"יד ושם" ביום הענקת תואר חסידי אומות העולם למצילי רגינה וסטניסלב שווידה ברצוני לחלוק עמכם הרהורי ותהיותי הנוגעים להיבטים אישיים והכללים יותר של הצלתי. מדובר בנושאים המעסיקים אותי מאז היותי בוגר מספיק כדי להבין אילו תעצומות נפש נדרשו ממצילי ורבבות אחרים אשר נהגו כמותם ושמו את נפשם בכפם כדי לחלץ מזרועות הרשע אנשים שעצם יהדותם היוותה חטא והצדקה להשמדתם.
לו אני במקומם, האם הייתי נוהג כמותם בנסיבות דומות? זאת השאלה אשר שאלתי את עצמי כבר בהיותי נער ועד היום עדין אין תשובה בפי. דומני שגם לו הייתי משיב בחיוב לשאלה זאת קיים ספק גדול אם הייתי נוהג בהתאם לתשובה זאת לו נקלעתי למצבים דומים לאלה שבהם פעלו חסידי אומות העולם. הם שבמעשיהם הוכיחו שמעבר לבנאליות של הרשע, מעבר לאפטיה, האדישות ועצימת העינים מאימת הטרור וההסגרות בתוך ד' האמות של הקיום הפרטי , במעמקי הטבע האנושי חבויים גם רגשות אחרים. רגשות של הזדהות עם סבל הזולת, חום אנושי ותחושת צדק המביאה אותם למעשי גבורה נאצלים. אינני מתימר להיות בעל ידע נרחב לגבי פרופיל חסידי אומות העולם והדינמיקה של המאורעות שהביאו אותם להתעלות כאשר העולם הסובב אותם מתדרדר מוסרית. אולם, תחושתי היא שרבים מהם, לו נשאלו מראש את אותה שאלה שאני שואל את עצמי, תשובתם הייתה כזו שלי. גדולתם של חסידי אומות היא בכך שהם לא שאלו יותר מדי שאלות ואת התשובות הם נתנו במעשי המופת שלהם.
ביד ושם אנו מעלים על נס את התנהלותם של אלה אשר הצילו את היהודים. אולם, בהיבט רחב יותר, נאמר במקורותינו "המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלאו". כמי שבטרם מלאו ארבע שנים לחייו הספיק להיות יהודי, נוצרי ואף מוסלמי אני מוצא לנכון, כאן ועכשו, לציין כי ראוי לשים לב לכך שאימרה זאת הינה בעלת תוקף אוניברסלי. הרשע והצדיק בעבר ובימינו הם לא בני דת או לאום זה או אחר. חסידי אומות העולם הם כל"ו הצדיקים אשר בזכותם קיים העולם. הם שהאירו באור נגוהות את צלם וכבוד האנוש ויפי נפשו של האדם באשר הוא..
לבסוף, ברצוני להודות שוב ליד ושם כמוסד ולצוות שעסק במלאכת הכנת החומר הנדרש, במיוחד לגברת בוז'נה רוטמן וכן לחברי הועדה שהחליטו על הענקת תואר חסידי אומות העולם לסטניסלב ורגינה שווידה להם אני חייב את חיי.
