בתור כומר בבישופות ליאז' (Liege), הייתי במהלך מלחמת העולם השנייה כומר של קהילה קטנה בשם הלמול (Halmaal), ליד סן טרון (Saint Trond) במחוז לימבורג.
בספטמבר 1942 כינס מונסיניור קרקוף, הבישוף של ליאז', מספר כמרים בלשכתו של הדיקן (כומר בכיר) של הסלט (Hasselt), אשר היה אחראי על המחוז, על מנת לדון ברדיפתם של היהודים ולבקש מאנשים להתנדב ולסייע להם. אני הייתי בין הכמרים שהוזמנו לדיון. בגלל הסכנה הרבה שנשקפה למי שסייע ליהודים, הבישוף לא ניסה לחייב אף אחד, אך הוא רצה שהכמרים ידעו עד כמה הוא יהיה גאה במי שיסכים לסכן את חייו על מנת להציל אתל חייהם של אחרים. הפרקליט ואן דן ברג, לוחם מחתרת אציל מליאז', אשר מאוחר יותר נעצר והוצא להורג על ידי הגרמנים, הודיע לנו באופן קבוע על כל ההחלטות שהגרמנים קיבלו ביחס ליהודים. הודות לו, נודע לי כי לא היה חוק גרמני שאסר במפורש לסייע ליהודים. הדבר סייע לי מאוד לטעון להגנתי מאוחר יותר, כאשר נעצרתי.
באותו היום, בספטמבר 1942, כאשר חזרתי לקהילתי מן הפגישה בהסלט, באה אליי לראשונה בחיי אישה יהודיה מלווה באחד מבני קהילתה. היא היתה אמם של הילדים לבית רוטנברג. הם הגיעו אלינו מבריסל, שם חייהם של היהודים הפכו יותר ויותר קשים.
גברת רוטנברג בכתה ללא הפסקה בשעה שהסבירה לי שהיא חוששת שהיא עומדת להעצר בכל רגע ושהיא רוצה בכל מאודה להתאחד עם ילדיה לאחר המלחמה, אם תצליח לשרוד. באותו רגע נתתי לגברת רוטנברג את מילתי כי אציל את ילידיה גם במחיר הקרבת חיי. תודה לאל, הצלחתי לעמוד בהבטחתי וכאשר אני רואה היום את אושרם של ילדי משפחת רוטנברג עם משפחותיהם, אני מודה לאל על שנתן לי את הכוחות שנדרשו לי על מנת להצילם.
לאחר שנתתי את הבטחתי לגברת רוטנברג, הסתרתי את שתי הבנות, רז'ין (Regine) בת ה-16 וסוניה בת השנתיים אצל אבי בסן טרון. את שני הבנים, וולפגנג בן ה-13 וזיגמונד בן ה-9 הסתרתי אצל אחי לואי, הכומר של גותם, שנמצאת כ-12 ק"מ מהלמול.
ב-29 באוקטובר 1942, עקב הלשנה של מלשין אלמוני, נעצרו בני הזוג רוטנברג על ידי המשטרה הגרמנית. האב נעצר במשרדי והאם בבית אחר של הקהילה. במהלך החודשים ספטמבר ואוקטובר 1942 היו לי שיחות רבות עם בני הזוג רוטנברג. דיברנו רבות על דת... האב היה אדם מאמין שכל משאלתו היתה למלא את רצון האל. האם היתה אדם אכפתי מאוד, התגלמות הטוב והתמימות וגם היא היתה אישה אדוקה מאוד. אין לי ספק ששני האנשים הטובים האלו, שלא היה בהם שמץ של רוע, עלו ישר לגן העדן.
באותו היום ממש, נעצרתי בפעם הראשונה והואשמתי בחברות במחתרת, בסיוע לטייסי בעלות הברית, בכך שקראתי לעזור ליהודים שנרדפים על ידי האויב ולבסוף בכך שהסתרתי את ילדי משפחת רוטנברג.
בזמן שהוקראו ההאשמות כנגדי, חשבתי לעצמי: הם יחפשו את הילדים אצל משפחתי וימצאו אותם... אני חייב להודות בהאשמה האחרונה על מנת שאוכל להכחיש את ההאשמות האחרות באופן מתקבל על הדעת. וכך אכן הודיתי בקול שלו, כי הסתרתי את הילדים והכחשתי את ההאשמות האחרות. כאשר הם טענו שיש להם עדים, תבעתי להתעמת איתם מתוך ביטחון מלא שאף חבר בקהילה לא יעז להאשים אותי בפניי.
...אך כאשר דרשו ממני להסגיר את מיקומם של הילדים, סרבתי בתוקף. הם העליבו אותי ואף איימו לירות בי. הם צעקו עליי במשך שעה וחצי. עניתי להם ברוגע: "אני בידיכם, אני יודע שתירו בי אבל לעולם לא אדבר, כומר אינו בוגד." ואז עלה המוחי הרעיון לשאול את מפקד המשטרה הגרמנית לדתו. "מה אתה? קתולי או פרוטסטנטי?" שאלתי. הוא ענה "אני קתולי". מרגע זה ואילך הוא הסגיר יותר מדי. התחלתי להרצות לו בתור קתולי: "אתה קתולי ושכחת כי מרים הבתולה היתה יהודיה, ישו גם היה יהודי, והוא ציווה עלינו לאהוב ולעזור לזולת..."
המפקד נשאר מנומס מאוד והסביר את התנהגותו בכך שקיבל הוראה לערוך את החקירה, ואם היה מסרב הוא היה נענש. עניתי לו שאני מכבד אנשים אשר ממלאים את חובתם ועליו לבצע את חובתו, אך התעקשותו מיותרת כי לעולם לא אדבר. הוא אמר: "אני מבין זאת. כמו שאני מבין שלעולם לא תחשוף מה שנאמר לך בווידוי."
לאחר 3 שעות של חקירה הוא אמר לי: "אתה רשאי ללכת. אתה חופשי עד להחלטה של המטה בעניינך." מעולם לא שמחתי כל כך כמו בשובי באותו יום מתחנת המשטרה. כשחזרתי העברתי מיד את ילדי משפחת רוטנברג למסתורים חדשים – את הבנות העברתי אל חבר ואת הבנים לכומר אחר. לאחר שהמצב נרגע שוב והגרמנים עזבו אותי במנוחה, העברתי את סוניה בת השנתיים שלא יכלה להישאר נעולה בבית כל הזמן, אל זונהובן (Zonhoven), אזור כפרי שהיה מרוחק כ-25 ק"מ מסן טרון. רז'ין חזרה לבית אבי ושני הבנים אל בית אחי בגותם.
ב-3 במאי 1944 רז'ין הוסגרה על ידי מלשין אלמוני. למרות שתמיד נשארה בתוך הבית, היא נצפתה כנראה דרך החלון ונעצרה. אבי הקשיש, שהיה בן 80, הגן עליה כמו אריה, אך היה חסר אונים אל מול הכוחות שביצעו את המעצר. באותו היום נאסרתי בפעם השנייה...
רז'ין גורשה למחנה ההשמדה אושוויץ ממנו, תודה לאל, היא הצליחה לחזור אלינו ב-1945. אני מאמין שקיימתי את חובתי. כולנו בניו של האל, ללא קשר לדתנו או לאמונתנו או להשקפותינו הפוליטית. כולנו אחים שצריכים לאהוב איש את רעהו. כך ציווה עלינו אדוננו ישו כאשר דיבר על כך שעלינו לאהוב את הזולת!
אף פעם לא ניסיתי להמיר את דתם של ילדי משפחת רוטנברג לדת הקתולית. מאז ומתמיד כיבדתי את אמונתם הדתית. 1) מכיוון שלא רציתי לנצל את הנסיבות הטרגיות על מנת להשפיע עליהם. 2) מכיוון שגברת רוטנברג בטחה בי ונתתי לה את מילתי בתור כומר. לא היתה לי כל זכות לבגוד באמון שהיא נתנה בי והיתה לי החובה המוסרית לדבוק במילתי ולהחזיר את הילדים להוריהם או למשפחתם כפי שהם הופקדו בידיי. על כן ביקשתי מהם לשמור על אמונתם ועל מנהגי דתם. 3) כי צפיתי שלאחר המלחמה הילדים ישובו אל משפחתם ויחיו בסביבה יהודית, והעדפתי יהודי טוב על פני נוצרי גרוע.
כמו כן, אני סבור שסיוע בלתי אנוכי מהסוג הזה הוא הבסיס להכרת התודה, האהבה והנאמנות שילדי משפחת רוטנברג נוהגים כלפי. מה שעשיתי עבור הילדים, עשיתי גם עבור אזרחים רבים שהיו מבוקשים על ידי השלטונות. תמיד התחבאו 4 או 5 אנשים בביתי. החבאתי רבים מהם אצל משפחות נדיבות שהיו מוכנות להקריב את חייהן על מנת להציל חיי אחרים. מעולם לא נתקלתי בהכרת תודה כמו זו של הילדים אשר ארבעתם הוכיחו, בלי יוצא מהכלל, עד כמה הם היו ראויים להינצל.
הובר סליס
