אילזה סוניה טוצקה (Ilse Sonja Totzke) נולדה בשנת 1913 בסטראסבור (Strassbourg), בירת מחוז אלזס-לורן, שהיה אז בשטח גרמניה. אמה היתה שחקנית ואביה – מנהל תזמורת תיאטרון. בשנת 1932 עברה אילזה לווירצבורג ללמוד מוסיקה בקונסרבטוריון המקומי. היא יצרה היכרות עם מספר יהודים והתיידדה עם חלקם. היא המשיכה להתרועע עם יהודים גם לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. היא התארחה בבתי יהודים, התאכסנה בבתיהם והתעלמה מהחלוקה הגזעית והחברתית בין ארים ולא-ארים, אותה חתר הממשל החדש לאכוף.
לאחר חקיקת חוקי נירנברג הפכה טוצקה מטרה להלשנות חוזרות ונשנות בפני הגסטפו, באשמה שאינה מפגינה די פטריוטיות ומפגינה ידידותיות כלפי יהודים. היא הועמדה תחת פיקוח משרד הגסטפו בווירצבורג אך הגסטפו לא הגיע למסקנות חד משמעיות, אלא רק זמן רב לאחר פרוץ המלחמה. ב-28 באוקטובר 1941 זומנה טוצקה שוב למשרדי הגסטפו והוזהרה בחומרה להפסיק להתרועע עם יהודים. היא אולצה לחתום על הצהרה לפיה אם תבצע שוב את העבירה, תיכלא באופן מיידי במחנה ריכוז. טוצקה לא היתה מוכנה להרתע ולא שינתה ממנהגה. בספטמבר 1942, באחד מטיוליה לברלין, התבקשה טוצקה על ידי גברת שטראוס, אשתו הקתולית-מלידה של יהודי מווירצבורג, להעביר הודעה לבנה באמצעות רות באזינסקי (Basinski), ילידת פוזן.
בנה של שטראוס ובאזינסקי היו סטודנטים באקדמיה למדעי היהדות בברלין. טוצקה הגיעה לברלין ויצרה קשר עם באזינסקי הצעירה. השתיים התיידדו וטוצקה שהתה לפחות לילה אחד בדירתה של באזינסקי. לאחר חודשים מעטים, בדצמבר 1942, זומנה טוצקה שוב לגסטפו בווירצבורג. ככל הנראה עלה בה אז הרעיון להשתמש בקשריה עם היהודים על מנת להיעלם למחתרת. היא נסעה שוב לברלין וחיפשה את באזינסקי שוב בדירתה מספר פעמים, אך לשווא.
כאשר חזרה טוצקה ב-8 בפברואר 1943, אמרו לה השכנים שהיהודיה נמצאת ככל הנראה במחנה היהודים (Judenlager)ברחוב אוגוסט (Auguststrasse), לקראת גירושה למזרח. למחרת בבוקר הלכה טוצקה לרחוב אוגוסט וחיכתה בסבלנות עד הופעתה של באזינסקי, בשלוש אחר הצהריים. בשלב זה כבר החליטה טוצקה להימלט אל מחוץ לגרמניה עם ידידתה היהודיה, על מנת להגן עליה מגירוש. עם זאת, עברו מספר ימים של שיחות לפני שהצליחה טוצקה להתגבר על היסוסיה של באזינסקי ולשכנעה להצטרף לתכניתה.
ב-12 או ב-13 בפברואר יצאו לבסוף שתי הנשים למסע ארוך ומפרך שבסופו הגיעו לגבול השוויצרי ליד דורמנאך(Durmenach). הן הצליחו לחצות את הגבול בלילה שבין 26 ו-27 בפברואר, אך נתפסו על ידי שומרי המכס השוויצרים שחקרו אותן ולבסוף הובילו אותן לגבול גרמניה. למחרת בלילה הצליחו השתיים לחצות שוב את הגבול השוויצרי אך נתפסו שוב. הפעם מסרו אותן שומרי המכס השוויצרים למשטרת הגבול הגרמנית בסן לואי – מולוז (St. Louis / Mulhouse). באזינסקי נשלחה לרשויות הגסטפו בברלין, שגרשו אותה לאחר מכן לאושוויץ, בעוד טוצקה הוחזרה לווירצבורג לתשאול. במהלך השימוע שנערך לה הצהירה את ההצהרה הבאה:
המחשבה על בריחה מגרמניה כבר היתה עמי זמן רב, מכיוון שאיני חשה בטוב תחת שלטונו של היטלר. את חוקי נירנברג מצאתי בלתי נתפסים במיוחד וזוהי גם הסיבה לכך שהמשכתי לשמור על קשר עם היהודים אותם הכרתי.
טוצקה הוכרזה על ידי חוקריה כ"בלתי ניתנת לתיקון" וב-12 במאי 1943 נשלחה למחנה הריכוז ראוונסבריק. על פי הרישומים שוחררה טוצקה ב-26 באפריל 1945, אך עקבותיה אבדו. רות באזינסקי היתה נגנית חליל מחוננת. היא שובצה בתזמורת הנשים באושוויץ ושרדה את המלחמה.
ב-23 במרס 1995 הכיר יד ושם באילזה סוניה טוצקה כחסידת אומות העולם.
