הכפר לה שמבון סור ליניון (Le Chambon sur Lignon)
האב אנדרה טרוקמה (André Trocmé) היה מנהיגה הרוחני של הקהילה הפרוטסטנטית בכפר לה שמבון סור ליניון (Le Chambon sur Lignon) בחבל הוט-לואר (Haute-Loire) בדרום מזרחה של צרפת. קודמו בתפקיד, שארל גילו (Charles Guillon), נבחר לתפקיד ראש העיר בראשית שנות ה-30, וטרוקמה לקח על עצמו את תפקיד המורה הרוחני של הקהילה.
עם כיבוש צרפת ביוני 1940 וכינון משטר וישי, טרוקמה הפציר בחברי קהילתו להעניק מקלט לפליטים "בני עם הספר". בכך הוא המשיך את דרכו של קודמו בתפקיד, אשר חינך את הקהילה ברוח זו. מדיניות זו ונדיבותם של בני הקהילה הפכה את לה שמבון והכפרים מסביבה למקום מקלט ייחודי בכל צרפת. יהודים רבים, ילדים ומשפחות שלמות, שרדו את המלחמה בכפר זה ובזכות תושביו.
כאשר החלו הגירושים מצרפת בשנת 1942, טרוקמה שב והפציר באנשי הכפר להעניק לכל יהודי שיבקש מקלט. עד מהרה התמלאו הכפר וסביבתו במאות יהודים. חלקם מצאו מקלט קבע באזור הגבעות סביב לה שמבון ולאחרים הוענק מקלט זמני עד אשר הצליחו לעבור את הגבול, על פי רוב לשוויץ השכנה. על אף הסכנה החמורה, יהודים השתכנו אצל תושבים ואיכרים בסביבה, במוסדות ציבור ובתי ילדים. בעזרת התושבים המקומיים נלקחו חלק מהיהודים למסעות רגליים מסוכנים אל הגבול השוויצרי. הקהילה כולה נרתמה על מנת להציל יהודים, מתוך אמונה שזוהי חובתם בתור נוצרים מאמינים.
על פי הערכות שונות, כ-5,000 יהודים עברו דרך לה שמבון וכפרי הסביבה עד סיום המלחמה. אנשי לה שמבון היו משוכנעים שזוהי חובתם המוסרית לסייע ל"שכנים" שנמצאו במצוקה. לגישה הזו חברו גורמים רבים: העובדה שהפרוטסטנטים עצמם היוו מיעוט נרדף בעבר בצרפת הקתולית, אמפתיה כלפי היהודים – אנשי הברית הישנה ומורשת תנכית משותפת ולא פחות מכך - המנהיגות והדוגמא האישית שנתנו הכומר שלהם, אנדרה טרוקמה ואשתו מגדה (Magda).
אשתו של טרוקמה, מגדה, היתה שותפה פעילה ביצירת ובשימור הכפר בתור מקום מפלט עבור היהודים. היא איתרה את המשפחות שהיו מונות לקלוט פליטים יהודים והכינה את בתי הספר של הכפר כמקומות לקליטה ולרישום של הניצולים. אנשים רבים לקחו חלק במשימה זו. פעילים מן הקהילה הגיעו לתחנת הרכבת על מנת לקלוט את הפליטים עם הגעתם, משם לקחו אותם לבתים בכפר או למקומות מקלט בסביבה. מאמצים אלו, שכוונו כנגד המדיניות האנטי יהודית של משטר וישי, נעשו תחת השגחתו והדרכתו ובעידודו של האב טרוקמה.
הרשויות בוישי חשדו בנעשה בכפר. אחרי הכל, לא היה ניתן להסתיר פעילות רחבת היקף כזו לאורך זמן. הם תבעו מהכומר לחדול מפעילותו. תגובתו היתה חד משמעית: "האנשים האלו הגיעו לכאן לקבל סיוע ומקלט. אני הרועה שלהם. רועה לעולם לא נוטש את עדרו... אינני מכיר יהודים. אני מכיר רק בני אדם." טרוקמה ואנשיו לא הניחו ללחץ הרשויות או לחיפושי אנשי הביטחון לפגוע בנחישותם להמשיך במאמצי ההצלה. ב-15 באוגוסט, 1942 טרוקמה השמיע בלהט את דעותיו באוזניו של ג'ורג' למיראן (Georges Lamirand) , שר בממשלת וישי, בעת ביקורו בכפר הקטן. ימים ספורים לאחר מכן, שוטרים הגיעו אל הכפר על מנת "לטהר" את התושבים "הבלתי חוקיים" הזרים שהתיישבו בו. ב-30 באוגוסט, המתח בכפר הגיע לשיא בעקבות שמועות על צו מעצר שהוצא נגד הכומר. בפני קהל מאמיניו הגדול, נשא טרוקמה דרשה בכנסיה והפציר בחברי הקהילה "למלא את רצונו של האל ולא את רצונם של בני אדם" והדגיש את החשיבות למלא את הצווים הכתובים בספר דברים, פרק יט' פסוקים ב-י המדברים על זכותם של אנשים נרדפים לקבל מקלט. באותו היום לא בוצעו מעצרים ולאחר מספר ימים עזבו השוטרים מן הכפר לאחר שמשימתם הוכתרה ככישלון.
בפברואר 1943, טרוקמה ושניים מחבריו – האב אדוארד טאיז (Edouard Theis) והמחנך רוז'ה דרקיסק (Roger Darcissac) נעצרו ונכלאו במחנה סן-פול דיג'ו (Saint-Paul d’Eyjeaux) ליד לימוז'. טרוקמה הוחזק שם במשך חמישה שובעות במהלכם מפקד המחנה ניסה לגרום לו לחתום על התחייבות למלא אחר כל ההוראות של הממשל. הכומר לא נכנע ללחץ שהופעל עליו, אך לאחר ששוחרר הוא נאלץ לרדת למחתרת. אך גם היעדרותו לא הרתיעה את תושבי לה שמבוו. הם היו מאוחדים במטרתם למלא חובה מוסרית עליונה. הם המשיכו את דרכו של האב טרוקמה בכך שקיבלו פליטים יהודים נרדפים אל בתיהם ואפשרו להם לחיות בתנאים נוחים, יחסית, עד סוף המלחמה.
ב-5 בינואר 1971, יד ושם הכיר באב אנדרה טרוקמה ובאשתו מגדה בתור חסידי אומות עולם. התואר הוענק גם ל-32 תושבים נוספים של הכפר לה שמבון סור ליניון וב-1990 יד שם העניק לתושבי הכפר תעודת הוקרה מיוחדת על התנהגותם המוסרית במהלך המלחמה.
אנדרה טרוקמה לא היה היחיד מבני משפחתו שהציל יהודים. אחיינו, דניאל (Daniel) טרוקמה, היה מורה לפיסיקה, כימיה וביולוגיה בלה רוש (Les Roches), פנימייה פרוטסטנטית ותיקה ויוקרתית בוורניי (Verneuil), במחוז אואר (Eure). ב-1941, פנה אליו דודו, האב אנדרה טרוקמה, לעבור לנהל את הפנימייה בלה גרייון (Les Grillons), פנימייה עבור ילדים פליטים יהודים שהוקמה בלה שמבון סור ליניון על ידי כת הקוואקרים האמריקאית.
דניאל טרוקמה היה אדם רציני ונחוש ובעל תכונות אופי נשגבות.
ג'ונתן גאלי (Jonathan Gali), שמצא בגיל 16 מחסה בלה גריון זוכר את טרקומה בתור אדם מרתק ובעל עומק תרבותי רב. "דניאל טרוקמה אף פעם לא דאג לעצמו. הוא היה אדם בעל מצפון. בשעות הלילה יכולת למצוא אותו יושב לאור תאורה עמומה ומתקן את נעלי הילדים עם חתיכות גומי." בבקרים חורפיים טרוקמה נהג לבשל מרק בתוך סיר גדול. על אף שסבל ממלחת לב, הוא עצמו היה מעמיס את המרק בשביל התלמידים על גבי מריצה ודוחף אותה למרחק של שני קילומטרים במדרון תלול. טרוקמה נהג להקריא לתלמידיו סיפורים לפני השינה ואחר כך היה משוחח איתם עליהם.
לאחר מספר חודשים הוצע לטרוקמה לנהל את בית הספר לה מזון דה רוש (La Maison des Roches). גם שם נמשכה פעילות ההצלה שלו. ב-29 ביוני 1943, פשט הגסטפו על בית הספר בחיפוש אחריו ואחרי תלמידים יהודים. טרוקמה לא נכח באותה שעה בבית הספר לאחר שבלילה הקודם שהה בלה גריון. על אף שיכל להימלט, טרוקמה בחר לשוב לבית הספר אל תלמידיו היהודים. תחת איומי מכונות ירייה, נלקח על יד הגרמנים יחד עם 18 מתלמידיו למעצר בעיר מולין (Moulins). בעת מאסרו, טרוקמה המשיך להפגין אומץ ונחישות ועודד את רוחם של תלמידיו. טרוקמה נלקח לחקירה במטה הגסטפו במולין וכשהואשם בכך שהגן על ילד יהודי בן 16, ענה שהוא בסך הכל הגן על חסר ישע. באוגוסט 1943, טרוקמה נשלח למחנה המעצר קומפיין (Compiègne) משם גורש למחנה דורה. בתחלת 1944 שולח עם טרנספורט של חולין למחנה מיידנק. באפריל 1944 מת מאפיסת כוחות ומחלה. הוא היה בן 34 בלבד.
ב-18 במרץ 1976, יד ושם הכיר בדניאל טרוקמה בתור חסיד אומות עולם.
