מכתבו של גברא מנדיל ליד ושם

נולדתי בבלגרד, יוגוסלביה, בשנת 1936 וכשפלשו אליה הגרמנים באפריל 1941, הייתי בן 4.5. אבי סירב להסגיר את עצמו ואת משפחתו לגרמנים, כפי שעשו זאת היהודים האחרים וכפי שדרש זאת החוק אז ובעזרת ידידים סרבים ברחנו עם תעודות מזויפות לדרום יוגוסלביה, לאיזור שהיה בשליטת האיטלקים. לא עברו ימים רבים וגם כאן נעצרו כל היהודים ונכלאו בבית הסוהר המקומי בעיר פרישטינה (Pristina) שבחלקו הפך למחנה ריכוז ליהודים. אבי, אמי, אחותי הצעירה ממני בשנתיים ואני היינו משפחה אחת מתוך קרוב למאה משפחות יהודיות שנכלאו באותו המחנה. במשך תקופת שהותנו במחנה, שנמשכה קרוב לשנה, הוצאו ממנו קבוצות של משפחות יהודיות להשמדה כדי "להקל" כביכול על מצוקת הצפיפות ששררה במחנה! בחודש יוני 1942, ביוזמתו ובהנהגתו של אבי ובעזרתם של האיטלקים הממונים על המחנה אך ללא ידיעתם של הגרמנים ובניגוד להוראותיהם התארגנה קבוצה של כ-120 איש שהוגלתה לאלבניה, שגם היא הייתה באותה התקופה תחת כיבוש איטלקי. הייתה להם, כנראה, לאיטלקים הסמכות להעביר את אסיריהם היהודים ממקום אחד לשני בשליטתם. באלבניה פוזרו המשפחות היהודיות מיוגוסלביה בין עיירותיה השונות, שם חלה עליהם חובת התייצבות בפני השלטונות האיטלקים מדי יום, אך עם חופש יחסי בתוך העיירות עצמן - מצב שנקרא בפי האיטלקים "confine libero".

כך נמשכו חיינו כפליטים בנוחיות יחסית עד לכניעתה של איטליה באמצע מלחמת העולם השנייה, בסתיו של שנת 1943.

אז הגיעו הגרמנים גם לאלבניה והיהודים נאלצו לברוח להרים. ליערות ולכפרים האלבניים הנידחים. ובימים קשים אלה התגלה העם האלבני במלוא גדולתו ותפארתו: לא הייתה אף משפחה יהודית אחת שלא מצאה מקלט ומסתור בקרב האוכלוסייה האלבנית המקומית! בין אם זה היה בקרב הכפריים העניים או בין אם בקרב בעלי הבתים והאחוזות - שום יהודי לא נותר ללא הגנה של אלבני כזה או אחר. לעיתים קרובות, כמו במקרה הפרטי שלנו, הייתה הסתרת היהודים כרוכה בסכנת נפשות ובהקרבה עצמית עילאית! משפחתנו שמנתה 4 נפשות, יחד עם עוד משפחה יהודית בת 3 נפשות - ניצלה בזכות המקלט שקיבלה בביתה של משפחת וסלי (Veseli) בכפר הקטן קרויה (Kruja) שבאלבניה. אך כמונו ניצלו, כאמור, כל משפחות הפליטים היהודיות מיוגוסלביה שהיו באלבניה באותן השנים. רוב "ניצולי אלבניה" עלו לישראל וחיים היום בארץ! האלבנים הם אנשים פשוטים אך לבביים, חמים ואנושיים מאוד. הם אולי לא גדלו על תרבות של גתה ושילר אך הם ייחסו, בצורה הטבעית ביותר והמובנת מאליה, חשיבות עליונה לחיי אדם. באותם ימים אפלים, כשחיי היהודים באירופה לא נחשבו כלל, הגנו האלבנים על היהודים שבקרבם באהבה, במסירות ובהקרבה.

עם הגלייתנו ע"י האיטלקים לאלבניה, התגוררנו בהתחלה בקוואיה (Kavaja) ולאחר מכן בטירנה (Tirana) הבירה, שם הועסק אבי במקצועו כצלם באחד האולפנים בעיר, שהיה בבעלותו של תלמידו ועוזרו ביוגוסלביה לפני המלחמה.

באותו האולפן הועסק כשוליה ומתלמד נער אלבני כבן 17 בשם רפיק וסלי (Refik Veseli). כאשר נכנסו הגרמנים לטירנה עם כניעתה של איטליה במלחמה, חיי הפליטים היהודים מיוגוסלביה במקום הפכו למסוכנים ולמעשה לבלתי אפשריים. רפיק הציע כמעט אינסטינקטיבית וללא כל היסוס להעביר אותנו מיד לבית הוריו בכפר הנידח קרויה (Kruja), הממוקם בין צוקי ההרים. במסע של כמה לילות על גבי חמורים, עברנו מטירנה לקרויה, כאשר ביום אנחנו מסתתרים במערות וביערות, ובלילה ממשיכים במסע הרכיבה לבית משפחת וסלי. כשהגענו, הסתירו את ההורים בחדרון קטן מעל האורווה והרפת, ואותנו הילדים עירבבו עם שאר ילדי המשפחה הרבים.

כעבור מספר ימים הגיעה עוד משפחה יהודית-יוגוסלבית. משפחת בן-יוסף, שרפיק הביא מעיר אחרת באלבניה. שם הסתתרנו וחיינו קרוב לשנה. כאשר לקראת סוף המלחמה החלו קרבות השחרור של הפרטיזנים האלבנים עם הגרמנים, והחיפושים אחר היהודים והפליטים מיוגוסלביה נעשו קדחתניים ואינטנסיביים יותר ויותר, נהג בעל הבית האלבני, אביו של רפיק, להרגיע אותנו באומרו ש"רק על גופתו המתה יוכלו להגיע אלינו ולפגוע בנו." בקרויה נשארנו עד שחרורה ע"י הפרטיזנים האלבנים בדצמבר 1944 ועד סיום המלחמה בכלל.

בתחילת שנת 1945 חזרנו ליוגוסלביה, וב-1946 בא אלינו רפיק מאלבניה כדי ללמוד מאבי את מקצוע הצילום בצורה מושלמת ומסודרת יותר. בתום שנתיים של לימודים והשתלמות מקצועיות בצילום, חזר רפיק לאלבניה כבעל מקצוע ואילו אנו עלינו ארצה בדצמבר 1948.

אני בקשר עם מכתבים עם רפיק עד עצם היום הזה, הוא שולח לי ספרים, חוברות ואלבומים שבהם מתפרסמים תצלומיו. הוא כותב לי על בני משפחתו ושולח לי את תמונותיהם. גם אני כותב לו ושולח לו חומר על עבודתי כצלם פרסומת ומספר לו על קורות המשפחה שלנו.

אבי נפטר לפני מספר שנים וגם אביו של רפיק כבר אינו בחיים. אני מרגיש חובה גדולה, בשם משפחתי ובשם כל אותם "ניצולי אלבניה", לפרוע חוב כבד לעם האלבני בכלל ולרפיק וסלי בפרט. הייתי מאוד רוצה לדאוג, ככל שהדבר תלוי בי, שפועלם של האלבנים בזמן המלחמה לא ישכח ושיזכה להערכה ראויה. חוששני שהפרק על "ניצולי אלבניה" ועל חלקו של העם האלבני בהצלתם של היהודים בתקופת השואה, לא ידוע ולא מוכר דיו לציבור בארץ ולדעתי חשוב וראוי שהדברים יזכו להד ולהתייחסות הולמת.