ילדותו האבודה של שמואל אלירז
שמואל אלירז הוא חקלאי ישראלי מצליח. בדומה לניצולים רבים, השקיע את כל זמנו ומרצו בעבודתו ובמשפחתו, ובנה חיים מוצלחים בארץ. ההתמודדות עם העבר היתה קשה ורק בשנים באחרונות החל לספר לבני משפחתו את סיפורו. בנו נבות וכלתו רשמו מפיו את הסיפור והוציאו חוברת קטנה בכותרת "ילדותו האבודה של אבי".
שמואל אלירז נולד בוורשה ב-1935. סבו מצד אמו, ד"ר שמואל פוזננסקי היה רב ואינטלקטואל מפורסם אשר שמו הלך לפניו. הוריו של שמואל, יוזף וסטפה רוזנצוויג היו אנשים אמידים שהשתייכו לחוגים המשכילים והתרבותיים של ורשה של בין שתי מלחמות העולם. התרבות והשירה הפולנית מילאה את ביתם. יוסף רוזנצוויג היה עורך דין מצליח וסטפה היתה אישה צעירה ויפת מראה שלא תמיד קיבלה את צווי החברה.
החיים הטובים של משפחת רוזנצוויג הגיעו אל סיומם כאשר הגרמנים כבשו את פולין. לאחר הקמת הגטו בוורשה נאלצו בני הזוג ובנם הקטן לעקור אל הגטו הצפוף וקשה היום. יוסף וסטפה הבינו כי נקלעו למצב של חוסר אונים והפקידו את בנם בידיה הנאמנות של המטפלת לשעבר של סטפה, מריה ואלבסקה (Maria Walewska). ואלבסקה מעולם לא נישאה, לא היו לה ילדים משלה, ולאחר שנים רבות בהם שירתה את הוריה של סטפה, עברה להתגורר בכפר מרוחק במחוז סקיירניביצה (Skierniewice).
שמואל, שבבית קראו לו בשמו הפולני לודוויק (Ludwik), הפך עכשיו לוישיו (Wiesiu), אחיין של מריה. סייעה לו העובדה שהיה בעל שער בלונדיני ועיניים כחולות, שדיבר פולנית שוטפת. עד מהרה למד הילד את אורחות החיים בכפר והחל לדבר במבטא המקומי. זכרם של הוריו וחייו הקודמים החל לדהות.
שנים רבות אחר כך תיאר נבות, בנו של שמואל, את תפקידה של מריה: "מריה היא הגיבורה הראשית בסיפורו הצלתו של אבי בתקופת השואה, שכן בלי יזמתה, מסירותה, ונכונותה להסתכן, לא היה מעשה ההצלה יכול לצאת אל הפועל. וכך על רקע השלווה הפסטורלית וההגנה ממנה נהנה אבי, הוא היה מנותק כמעט לגמרי מן המתרחש בעולם, וניזון רק משמועות ששמעו הוא ומריה בשיחות האיכרים. העולם כאילו סגר על אבי ולא היה לו מושג מה קורה עם הוריו. מריה לא דיברה עליהם, והוא לא שאל, וכך הוא הלך ונטמע בתוך הקהילה הכפרית בה שהה."
שמואל-לודוויק-וישיו נשאר תחת השגחתה של מריה ואלבסקה עד סוף המלחמה.
אביו של שמואל נרצח בשואה, אך אמו שרדה והגיעה לארץ ישראלולאחר המלחמה - שם הצטרפה אל אחיה ואחותה אשר עלו לפלסטינה לפני המלחמה. בני משפחתה עזרו לה לחפש אחר בנה וסידרו ששליח של התנועה הציונית אשר עמד לנסוע לפולין, ילך לביתה של ואלבסקה וישיב את בנה. השליח, משה ישי, לקח את שמואל וילדה נוספת אותה אסף ממשפחה אשר הסתירה אותה, וחצה איתם את אירופה עד מרסיי. שם העלה אותם על אונייה לארץ ישראל. שמואל הגיע לארץ באביב 1946. אמו, שהתקשתה להתמודד עם הטראומה של השואה, לא היתה מסוגלת לאסוף את השברים ולגדל אותו, והוא נשלח לקיבוץ.
וישיו בן ה-11 חזר להיות שמואל. היתה זו הפעם הרביעית בחייו הקצרים שקרעו אותו מחייו הקודמים אל מציאות חדשה. בפעם הראשונה נאלץ לעבור מביתו המרווח אל הגטו; אחר כך הופרד מאביו ואמו ונלקח אל ביתה של מריה ואלבסקה בכפר; לאחר המלחמה הגיע איש זר ולקח אותו מן האשה שטיפלה בו במסירות אל ארץ זרה; לאחר איחוד קצר עם אמו נשלח שוב לסביבה זרה ולא מוכרת, והיה עליו להסתגל לחיים חדשים וללמוד שפה חדשה. למרות כל זאת, התאקלם שמואל היטב בחיי הקיבוץ, למד עברית במהירות, וכעבור זמן קצר כבר החל לכתוב לאמו גלויות בעברית. כמו ילדים רבים ששהו בזמן המלחמה במסתור, הוא התמקד באימוץ זהותו החדשה, ניסה לשים את העבר מאחריו ולהפוך לישראלי.
אך בזאת לא תמו האסונות בחייו. אמו של שמואל, סטפה רוזנצוויג, לא הצליחה להתגבר על חוויותיה מן השואה. היא ניסתה לבנות מחדש את חייה, ואף חידשה קשר עם חבר ילדות מוורשה, שגם הוא שרד את השואה. היא הבטיחה לשמואל שבסופו של דבר הוא יוכל לשוב אליה לביתה. התקוות הללו התנפצו כאשר בן זוגה של סטפה, אליעזר גרינבוים, נפל במאי 1948, בקרבות מלחמת העצמאות באזור ירושלים. סטפה שלא היתה מסוגלת להתמודד עם אובדן נוסף, שמה קץ לחייה. שמואל בן ה13 חווה פרידה ונטישה בפעם החמישית בחייו הקצרים. לאחר מות אמו נשאר בקיבוץ שהפך לביתו. כשגדל התיישב במושב בדרום ישראל והקים בו מחלבה גדולה ומשגשגת.
ב-2004 שמואל נסע שמואל לפולין עם אשתו. הם ביקרו בוורשה ובאושוויץ. הוא זכר את שם מצילתו, אך לא הצליח לשחזר את שם הכפר בו התגוררה, ולכן לא יכל היה להגיע אל המקום שבו בילה את שנות המלחמה. כל שהיה ברשותו היו מספר תצלומים ישנים עם ואלבסקה בחצר ביתה.
כאשר החלה מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם לחקור את המקרה, היה בידינו רק שמה של המצילה. לא היה שום מידע נוסף אודותיה. רמז ראשון נמצא בזיכרונותיו של משה ישי, האיש שהביא את שמואל לישראל. במסמכים האישיים שלו, אשר הופקדו בארכיון יד ושם, נמצא יומנו וספר שכתב, שם תאר כיצד באביב 1945, יצא מלודז' ונסע כשעתיים לכיוון העיר סקיירניביצה, עד שהגיע אל הכפר בו הוסתר "נכדו של הרב פוזננסקי". ישי המשיך ותאר את הבית שהיה בשולי הכפר, ואת דברי האישה. זו סיפרה לו שכאשר הביאה לראשונה את הילד לביתה, חשדו שכניה שהיא מחביאה ילד יהודי, אך לבסוף עזבו אותה לנפשה. שם הכפר לא צוין בדיווח של ישי, אך היה ניתן לזהות את האזור בו שוכן הכפר. מחלקת חסידי אומות העולם ביקשה סיוע מלשכתו של נשיא פולין. על פי הנחיית הלשכה נבדקו כל הרשומות של האזור עד שנמצאו עקבותיה של מריה ואלבסקה. אישה בשם זה חיה בכפר נובי קאבצ'ין (Nowy Kaweczyn), והבית בו התגוררה אכן שכן ברחוב הראשי בקצה הכפר. היא חיה שם עד 1962, ואז עברה לז'ירדוב (Zyrardow), שם הלכה לעולמה ב-1966. לאחר אימות הממצאים אודות המצילה, ניתן היה להגיש את הבקשה להכרה אל הוועדה לציון חסידי אומות העולם.
ב-5 במאי 2009, יד ושם הכיר במריה ואלבסקה בתור חסידת אומות העולם.
