מכתבו של יצחק יעקובי ליד ושם

לי יש סיפור אישי הקשור לוולנברג. בחודש דצמבר 1944 הייתי במחנה עבודות כפיה בהונגריה ליד גבול אוסטריה. אחדים מבין אנשי מחננו יצרו קשר עם ועד ההצלה בבודפשט, ואלו סידרו לנו תעודות חסות שוודית. הקצינים אשר שמרו עלינו שיתפו איתנו פעולה, והגענו לבודפשט מרחק של 120 ק"מ רגלי.

הכניסו אותנו למחנה, ושם נאמר לנו שאנחנו תחת חסותה של השגרירות השוודית. אולם כעבור יומיים הגיעו אלינו אנשי סלשי [אנשי צלב החץ, המיליציות הפשיסטיות ההונגריות] ולקחו את תעודות החסות. הובילו אותנו לתחנת רכבת בליווי מכות וקללות של אנשי צלב החץ. בתחנת הרכבת הייתה המולה גדולה וצעקות, כי הביאו אנשים שלא נחשבו ליהודים ושהתנצרו לפני זמן רב. הם היו משוחררים מלשאת את הטלאי הצהוב. אבל הפעם לא התחשבו בהם, ונאלצו לעלות לקרונות. התחילו לסגור את הדלתות של הקרונות. בטרם הגיעו אל הקרון שלי, אני עמדתי בפתח הדלת והסתכלתי על הנעשה בשטח לאורך הרכבת. יכולתי לראות כל הקרונות, כי הרכבת עמדה במסילה בקשת.

פתאום ראיתי מכונית אזרחית שחורה מגיעה. יצא ממנה אדם לבוש מעיל שחור. הוא ניגש לקצין האס-אס הבכיר. כעבור כמה דקות לקח הקצין את הרשימות והתחיל להכריז ליד כל קרון שמות אנשים ואמר: כל מי ששומע את שמו יירד מהקרונות ויעמוד ליד האיש הלבוש במעיל השחור. ככה עבר הקצין ליד כל קרון, עד שכל האנשים אשר היו ברשימה ירדו.

מיד סגרו את כל הדלתות של הקרונות והרכבת יצאה מבודפשט. נאמר לנו שזאת הרכבת האחרונה שיצאה מהעיר, כי באותו יום סגרו הרוסים את העיר מכל הצדדים. אנחנו הגענו לאוסטריה, ורבים נספו שם. אני שרדתי, הודות לבריחתי מהמחנה.

אחרי המלחמה כשנודע לי על כל הפרשה של ולנברג וראיתי את התמונה שלו, הייתי בטוח שהוא האיש שעמד ליד הרכבת ושהצליח להוריד כמה עשרות אנשים מן הטרנספורט. אם קיים המושג חסיד אומות העולם, הרי התואר הזה מגיע ללא ספק לאיש היקר ולנברג אשר גמר חייו הצעירים בצורה כה טרגית.