חברים יקרים,
הרשו לי לפנות אליכם בתור חברים. אני רואה בכם חברים משום שהיום, 20 שנים לאחר השחרור, אתם עדיין זוכרים את הנוצרים אצילי הנפש אשר סיכנו את חייהם על מנת להציל אותנו. והיו מעטים כאלו באותם הימים. אני בטוח שאתם יודעים מה התרחש באותה תקופה וכי גורלו של יהודי היה גרוע משל גורלה של חיה נרדפת. בשל כך אני מבקש להודות לכם בשמי ובשם אשתי ואחי על כך שגיליתם עניין במצילים שלנו. האמינו לי שהם כמו הורים בשבילנו. אפילו חברים ומכרים קרובים לא היו מוסרים את נפשם ומסכנים את חייהם למעננו כפי שהם עשו.
הרשו לי לתאר לכם בקצרה את שעברנו. קצרה היריעה מלתאר את הסבל שסבלנו באותם הימים. אף שחלפו 20 שנה מאז שוחררנו, אני כותב כשדמעות בעיני, על אותם אירועים בלתי נתפסים.
אני עצמי נולדתי ב-1922 בעיירה קטנה בשם ידוובנה (Jedwabne), ליד ביאליסטוק.
ב-1942 נמלטתי יחד עם אחי הצעיר מן הפוגרומים בגטו לומזה (Lomza). גם הוריי ואחותי היו בגטו. אני בטוח שאין צורך שאפרט לגבי החיים בגטו. אתם מכירים את הנושא היטב.
ב-2 בנובמבר 1942, בשעת ערב קרירה, נשמעו צרחות והמולה התפשטה. הגטו חוסל ואלפים נרצחו. הצלחנו לפרוץ דרך הגדר ולברוח מהגטו דרך שדות ויערות. נדדנו במשך שבועות מספר בשלגים ובקור. כשהבנו שאין לנו סיכוי לשרוד בתנאים הללו, נזכרתי בנוצרים וערב אחד הגענו לביתם וביקשנו פת לחם. ויז'יקובסקי (Wyrzykowski) נתן לנו לא רק לחם אלא גם חלב ומזון נוסף. את חמלתה של אשתו כלפינו קשה לתאר במילים. נשארנו אצלם לילה אחד ועמדנו לעזוב בבוקר הבא. ויז'יקובסקי ואשתו אמרו: "אל תלכו. אתם ממש ילדים. מה שאנו אוכלים – אתם תאכלו. מה שיקרה לכם – יקרה גם לנו. לא נוכל להרשות שתיפלו לידי הגרמנים." ירדנו על ברכינו והודינו להם בדמעות על ההקרבה שלהם.
במשך שנתיים וחצי הסתתרנו בביתם של אלכסנדר ויז'יקובסקי, אשתו אנטונינה ושני ילדיהם, בן ובת, בכפר יונצ'ובקה (Jonczowka), ארבעה קילומטרים מידוואבנה (Jedwabne), שבעה עשר קילומטרים מלומזה. הסתתרנו בחור מתחת לחיות המשק והם הביאו לנו מזון מצלחתם שהם ויתרו עליו למעננו. היינו מספר יהודים, ביניהם אשתי ואחי. היתה משפחה נוספת שגרה היום בארצות הברית, אני מאמין שיש בידיכם את כתובתה.
הסכנה עבור משפחת ויז'יקובסקי היתה עצומה. הגרמנים הגיעו לעתים קרובות. פעם אחת, ב-13 בדצמבר 1943, הם ערכו חיפוש אחר יהודים. לא קשה לדמיין מה עבר על משפחת ויז'יקובסקי באותם הרגעים. הגרמנים נעזרו בכלבים אך לא מצאו אותנו.
חבריי, קשה לתאר במילים את היושר ונדיבות הלב של האנשים האלו. אין מילים בנמצא לתאר את מעשיהם ואין מספיק כסף בעולם שיוכל לתגמל אותם. כי אין המדובר בסבל של יום אחד או אפילו חודש אחד, אלא בייסורים ובפחד שנמשכו שנתיים וחצי.
ב-22 בינואר 1945 שוחררנו. שמחתם של מצילנו לא ידעה גבול. אנחנו היינו קרובים לייאוש אבל מצילנו הם שעודדנו אותנו להמשיך לחיות. שבועיים לאחר השחרור תקפה חבורת בריונים את מצילנו בשל העובדה שהחביאו יהודים. הם נאלצו לעזוב את ביתם ולהתיישב במקום חדש, שם הם חיים כיום. הם אנשים עניים ואנחנו עוזרים להם ככל שידנו משגת, אף כי גם אנחנו איננו אנשים אמידים. אנחנו כותבים להם מכתבים כי אנחנו חייבים להם את חיינו ועל מנת להתעדכן בשלומם.
... סלחו לי על כתב ידי הסתור, אך הזיכרונות האיומים שבים ועולים בי בשעת כתיבת המכתב, הלב מוצף רגשות והיד רועדת.
