כשפרצה המלחמה חיו 1,600 יהודים בידוואבנה. רק שבעה שרדו. הם הסתתרו בביתה של אישה פולניה בשם ויז'יקובסקה, שגרה בקרבת העיירה.
בערב יום שני, 23 ביוני 1941, הגרמנים נכנסו לעיירה. יומיים לאחר מכן כבר החלו בריונים מקרב התושבים הפולנים לפרוע ביהודים. שניים מהם, האחים ואצ'ק ומייטק בורוביוק (Wacek & Mietek Borowiuk), יחד עם אנשים נוספים, פרצו לבתי יהודים. הם ניגנו באקורדיון ובקלרינט על מנת שהצלילים יבלעו את קולות הצרחות של הנשים היהודיות וילדיהן.
במו עיני חזיתי כיצד הם רצחו את חייקה וסרשטיין (Chajca Wasersztein), שהיתה בת 53, יעקוב כץ (Jakub Kac) ואליאש קרבייצקי (Eliasz Krawiecki). כץ נרגם בלבנים. קרבייצקי נרצח בסכין. הם ניקרו את עיניו וחתכו את לשונו והוא סבל סבל בל יתואר במשך 12 שעות עד שמת.
באותו יום ראיתי מחזה נוראי. חיה קובז'נסקה (Chaja Kubrzanska) בת ה-28 ובסיה בינשטיין (Basia Binsztein), שתיהן אמהות עם תינוקות על זרועותיהן, ראו את המתרחש והחליטו להטביע את תינוקותיהן ואת עצמן ובלבד שלא ליפול לידי הרוצחים. הן הלכו לביצה המקומית, זרקו את התינוקות למים והטביעו אותם במו ידיהן. בינשטיין קפצה למים ושקעה ישר לתחתית בעוד קובז'נסקה נאבקה במשך מספר שעות. האספסוף שהתקבץ סביב הביצה התנהג כאילו מדובר במופע. הם אמרו לה לשכב כשפניה בתוך המים על מנת שתטבע מהר יותר. כאשר ראתה שהילדים טבעו היא הטביעה את עצמה במים ומתה.
למחרת הכומר המקומי התערב וביקש להפסיק את הטבח. הוא הסביר שהגרמנים יעשו בעצמם את הפעולות הנדרשות. הטיעון הזה פעל והפוגרום נפסק.
מאותו היום ואילך התושבים המקומיים הפסיקו למכור אוכל ליהודים ומצבה של הקהילה התדרדר. בינתיים התפשטה שמועה כי הגרמנים יתנו בקרוב פקודה להרוג את כל היהודים. הפקודה ניתנה ב-10 ביולי 1941 ולמחרת היום הבריונים הפולנים ביצעו פוגרום אכזרי ביותר, תוך עינויים אכזריים ונוראים, ושרפו את היהודים באסם...
ב-10 ביולי 1941, חמישה אנשי גסטפו הגיעו לעיירה וניהלו שיחות עם הרשויות המקומיות. כאשר אנשי הגסטפו שאלו את הנציגים הפולנים מה יש לעשות ביהודים, הם נענו פה אחד שצריך להרוג את כולם. הגרמנים הציעו להשאיר בחיים משפחה אחת מכל בעל מקצוע אך סלשינסקי (Sleszinski), הנגר המקומי, ענה שיש להם מספיק בעלי מקצוע משלהם ושצריך להרוג את כל היהודים. קרולק (Karolek) וכל השאר הסכימו איתו. הם החליטו לאסוף את כל היהודים למקום אחד ולשרוף אותם.
סלשינסקי נידב את האסם שלו, לא הרחק מן העיירה, למטרה זו. מיד כשהסתיימה הפגישה, החל הטבח. בריונים מקומיים, חמושים בגרזנים, במקלות עם דוקרנים בקצותיהם ומכשירי עינויים אחרים, הוציאו יהודים מבתיהם אל הרחובות. הם בחרו 75 גברים צעירים ובריאים להיות הקורבנות ראשונים של הפוגרום כשאילצו אותם לשאת את פסלו של לנין שהרוסים הציבו המרכז העיירה.
זו היתה משימה בלתי אפשרית והיהודים נאלצו לבצע אותה בשעה שהתנכלו להם ללא הפסק. הם גם אולצו לשיר בעודם נושאים את הפסל אל המקום המיועד. כשהגיעו למקום, הם הצטוו לחפור בור גדול, להשליך את הפסל פנימה וכשסיימו לעשות זאת הם הוכו למוות והושלכו אל תוך אותו הבור. המשימה האכזרית השניה היתה לחפור בור ולקבור את מי שנרצח לפניהם. אחר כך הם נרצחו בעצמם ונקברו על ידי אלו שהיו אחריהם בתור.
קשה לתאר את כל העינויים והמעשים האכזריים שביצעו המנוולים הללו וקשה למצוא מקבילות להן בהיסטוריה רווית הסבל שלנו. הם שרפו זקנים של אנשים מבוגרים, רצחו תינוקות שינקו משד אימותיהם, עינו, הכו, הכריחו לרקוד, הכריחו לשיר וכיוצא באלו.
הפעולה האחרונה שהכינו עבור היהודים היתה השריפה. העיירה הוקפה מכל צידיה בשומרים כך שאיש לא יוכל לברוח. אחר כך העמידו את היהודים בארבע שורות. רב העיירה שהיה בן 90 והקצב היהודי הועמדו בראש עם דגלים בידיהם. כולם הוברחו אל תוך האסם. הבריונים הכו בהם נמרצות. בכניסה עמדו כמה מנוולים וניגנו מוסיקה על מנת לעמעם את צרחות האנשים המסכנים. פצועים ומדממים הם נדחפו אל תוך האסם, שפכו עליהם נפט והאסם הוצת באש.
אחר כך הלכו המנוולים אל בתי היהודים בחיפוש אחר חולים וילדים. החולים הובאו אל האסם. את רגלי הילדים הם קשרו וזרקו אותם בעזרת קלשונים אל האש.
לאחר ששככה הבערה הם הוציאו את שיני הזהב מן הגופות והשחיתו אותן בצורות שונות.
