בדצמבר 1941 השתנו חייה של טטיאנה זלנסקיה (Tatiana Zelenskaya), תושבת העיר סימפרופול בברית המועצות לשעבר, לבלי הכר. טטיאנה, זמרת שהופיעה עד אז בלוויית בעלה המוסיקאי פאבל צ'ריוטה (Pavel Chariuta) על בימת התיאטרון בעיר הכבושה על ידי הגרמנים, נשאלה יום אחד על ידי אחד מעובדי התיאטרון בו עבדה, אם תסכים להחביא בביתה ילד יהודי. האיש, שהיה קשור למחתרת המקומית, ספר לה שבימים הקרובים יאספו הגרמנים את כל יהודי העיר ומשם יובילו אותם להשמדה. לדבריו ניתן יהיה לנצל את המהומה שתתעורר במקום האסוף, כדי להבריח כמה ילדים יהודים. טטיאנה למרות הסכנה שבפעולה כזו, הסכימה לקחת אליה ילד יהודי ולהחביאו. ביום ובשעה המיועדים הגיעה למקום מפגש, לא רחוק מהמקום בו אספו הגרמנים את יהודי העיר. לאחר זמן הגיעה למקום אישה, שהובילה בידה ילדה קטנה ונפחדת, בעלת שער מתולתל ועיניים גדולות. טטיאנה קבלה את הילדה מידי האשה והשתיים פסעו יחד בשבילים וברחובות האחוריים של העיר עד שהגיעו לביתם של בני הזוג. כשהסירה טאטיאנה את מעילה של הילדה, נפל לרצפה פתק עליו היו רשומים שמה, כתובתה ושנת לידתה של הילדה – לובה קוגן. מאז אותו יום גרה לובה בת הארבע בביתם של טטיאנה ופאבל. בתחילה הייתה עצובה מאד, סירבה לאכול והתגעגעה מאד לאמה. במשך הזמן היטשטש העבר בזיכרונה של הילדה, עד שבאחד הימים התחילה לקרוא לטטיאנה "אמא". גם טטיאנה ופאבל נקשרו מאד אל לובה ולא התכוונו להיפרד ממנה.
למזלם של בני הזוג ולמזלה של לובה לא נשאלו, כל אותה תקופה, על ידי השכנים מי היא הילדה שהגיעה אליהם באישון ליל, ומדוע היא גרה בביתם .
כשנשאלה טטיאנה כעבור שנים אם לא פחדה להחזיק בביתה ילדה יהודייה , ענתה:
" הייתי צעירה …עשיתי מה שהרגשתי שעליי לעשות. הורי אמנם אמרו לי שאני מסכנת את עצמי , אבל בעלי תמך בי."
אחרי המלחמה ניסו בני הזוג לעלות על עקבותיהם של הוריה של לובה. משכניהם של בני המשפחה נודע להם שאמה ואחיה הוצאו להורג יחד עם כל בני העיר , ושאביה נהרג בחזית.
ב-1965 כשלובה כבר הייתה נשואה ואם לילדים, מצאה לובה באופן מפתיע את אביה, שנחשב עד אז למי שנהרג במלחמה. בעלה של לובה, נהג מונית במקצועו, פגש בנהג מונית אחר שספר לו את ספור חייו. תוך כדי שמיעת הספור הבין בעלה של לובה בהבזק של אינטואיציה שלפניו עומד אביה של לובה .
כפי שהסתבר אחר כך, חזר אביה של לובה, אייזיק קוגן, אחרי המלחמה ל סימפרופול. אחרי ששמע מהשכנים שאשתו ושני ילדיו נרצחו, לא היה יכול היה להישאר בעיר ועבר לגור בקרסנודר , שם הקים משפחה חדשה והתחיל לעבוד כנהג מונית.
הפגישה המופלאה בין בעלה לבין אביה של לובה הביאה לאיחודם מחדש של האב ובתו.
אחרי מותו של בעלה עברה טטיאנה לגור עם לובה. ב-1993 עלה לארץ אחד מבניה של לובה עם משפחתו. בביקור שערך ביד שמע על קיומה של מחלקת חסידי אומות העולם. הוא נפגש עם אנשי צוותה וספר להם את ספור הצלתה של אמו.
ב-1995 קבלו טטיאנה ופאבל את אות חסידי אומות העולם ביד ושם. בטקס שנערך לכבודה ביד ושם היא אמרה: " אני זוכרת היטב את אותו ערב בסתיו 1941 בו נרצחו 15.000 אלף יהודים, ואני הייתי מאושרת שהצלחתי להציל חיים של ילדה קטנה אחת, זו שעומדת עכשיו לצדי – בתי היחידה והאהובה".
באותה שנה עלו לישראל לובה משפחתה וטטיאנה זלנסקיה, בה הם גרים גם היום.
