לאחר השואה הקימו בעלות הברית המערביות מחנות עקורים באזורים בהם שלטו בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. הדיירים הראשונים במחנות אלה היו ניצולי מחנות ריכוז ששוחררו בידי בעלות הברית על אדמת גרמניה. התנאים במחנות אלה היו קשים ביותר, בייחוד בראשית קיומם. רבים ממחנות אלה היו בעברם מחנות ריכוז ומחנות צבא גרמניים. כך מצאו עצמם ניצולי השואה שוב מאחורי גדרות תיל, סובלים ממחסור במזון, לבוש ותרופות.
סיפר השליח חיים אבני:
"הכל נראה באור חריף מדי ונשמע בקול חזק מדי. הכל הוא מעבר למידה האנושית, ואם נשמת את האווירה הזאת, תבין שכאן חיים בני-אדם שמזמן כבר חוו את מותם. עיני המחנה עודן ספוגות במראות של סבל השנים, שפתי הלאגרים [המחנות] מחייכות חיוך ציני וקול השארית בוקע: עוד לא אבדנו."
במחנות העקורים שכנו לעתים יהודים לצד בני לאומים אחרים, ביניהם אנטישמים וכאלה שבתקופת המלחמה פגעו ביהודים. בקיץ 1945 כתב ארל הריסון, שליחו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן, דו"ח על מצבם הקשה היהודים במחנות העקורים. בעקבות הדו"ח הועברו העקורים היהודים למחנות נפרדים, החלו לנהל באופן עצמאי היבטים רבים בחייהם ותנאי חייהם שופרו. האמריקאים אפשרו לארגוני סעד יהודיים מארצות הברית וכן לפעילים ארץ ישראלים לפעול במחנות. במחנות שבאזור הכיבוש הבריטי - שם התרכזו היהודים בעיקר במחנה העקורים ברגן בלזן - היו התנאים קשים יותר.
סיפר ניצול השואה אליעזר אדלר:
"היו לוקחים צריף אחד ומחלקים אותו לעשרה חדרים קטנים לעשרה זוגות. יצר החיים גבר על הכל: אף-על-פי-כן ולמרות הכל אני חי, ואפילו חיים אינטנסיביים. לקחנו ילדים ועשינו מהם בני-אדם [...] החשבון הגדול עם השואה? למי היה ראש לזה? ידעת את המציאות, ידעת שאין לך משפחה, שאתה בודד, שאתה צריך לעשות. היית עסוק בעשייה. הייתי אומר לצעירים: שיכחה זה דבר גדול. אדם יכול לשכוח, מפני שאילו לא היה יכול לשכוח לא היה יכול לבנות חיים חדשים. אחרי חורבן כזה - לבנות חיים חדשים, להתחתן, להביא ילדים לעולם?"
לאחר השואה היו בפולין רבבות ניצולי שואה וכן פליטים יהודים שחזרו מברית המועצות לפולין. נוכח חורבן יהדות פולין והאנטישמיות שהגיעה לשיאה בפוגרום קיילצה ביולי 1946, החליטו יהודים אלה לעבור מערבה, לאזור הכיבוש האמריקאי, והגיעו אף הם למחנות העקורים. ב-1947 הגיעו למחנות אלה פליטים נוספים מצ'כוסלובקיה, הונגריה ורומניה, ומספר תושבי מחנות העקורים הגיע לרבע מיליון.
רוב העקורים ראו את החיים במחנות כהסדר זמני. הם ביקשו לעזוב את גרמניה ולעתים אף את אירופה בכלל. למרות זאת, ולמרות התנאים הקשים במחנות, הפכו היהודים את מחנות העקורים למרכזי פעילות חברתית, תרבותית וחינוכית ענפה. סיפר הסופר וניצול השואה אהרון אפלפלד:
"צצו להקות הבידור הראשונות: ערוב של קשישים וצעירים וביניהם שחקנים לשעבר, זמרות נוער שבגר בבונקרים, ומיני אנשים רזים שמצאו פורקן בפיזור דעת זה. להקות אלו קמו ספונטאנית ועברו ממחנה מעבר אל משנהו. הם שרו, דקלמו, סיפרו בדיחות. [...] היה זה רצונו הסמוי של יצר הקיום להחזיר אותנו אל מעגל החיים".
היהודים במחנות העקורים הקימו תאטראות ותזמורות, ערכו אירועי ספורט ופרסמו יותר משבעים עיתונים וכתבי עת ביידיש. הם היו מהראשונים לחקור את השואה ולהנציח את זכרה. הם גבו עדויות ראשונות מניצולים, אספו תיעוד בכתב וערכו עצרות זיכרון לקורבנות השואה.
ניצולי השואה מצאו את עצמם "משוחררים אך לא בני חורין". נקודת המוצא שלהם היתה מורשתם הייחודית - אך תגובתם היתה תגובה לאומית. "דווקא במחנות העקורים, בלא מסגרת של חברה קולטת, היה שיקומם כרוך בהתהוותה של חברה חדשה, שנאבקה על קיומה הלאומי כשם שנלחמה לשיקום חיי חבריה. המחנות היו מעין דגם של מעבר הדרגתי מאירופה החבולה אל חיים חדשים - בישראל ובאמריקה", כתבה החוקרת חגית לבסקי.
במחנות פעלו מפלגות יהודיות חילוניות ודתיות, ציוניות וסוציאליסטיות - מורשת החיים הפוליטיים האינטנסיביים של יהדות פולין לפני השואה. עם זאת, בהשפעת הטראומה של השואה והפעילים הציונים מארץ ישראל, היתה הציונות דומיננטית בחיים הפוליטיים. רבים מהעקורים הפגינו מודעות פוליטית חזקה ושאיפה לצאת מגרמניה, בראש ובראשונה לארץ ישראל. הם הקימו קיבוצי הכשרה בהם התכוננו לעלייה לארץ ישראל.
במהלך 1948 הוקמה מדינת ישראל והשתנו חוקי ההגירה בארצות הברית. כך יכלו רבים משוכני מחנות העקורים להגר. מחנות העקורים נסגרו עד שנת 1950, פרט למחנה פרנוואלד שפעל עד 1957. רוב העקורים היגרו לארץ ישראל, כשליש פנו לארצות הברית ורבבות נותרו באירופה, כולל בגרמניה עצמה, והקימו מחדש קהילות רבות שחרבו בשואה.
מקורות נוספים
