"והגדת לבנך"

אוסף החפצים של יד ושם, מתנת משפחות בוהלר (Buehler) וסימקוביץ, ישראל וארצות הברית.

על הכיסוי מוטבעת החותמת "ALTERSHEIM der IKG. XIX, HOHE WARTE".

תרגום: "בית אבות של הקהילה היהודית [של וינה], רובע 19 [XIX], רחוב Hohe Warte". בית האבות נוסד בווינה בשנת 1871-2 כמוסד לעיוורים יהודים. יתכן שהשם Altersheim ניתן ב-1941, כשהחלו גירושים מהמקום למחנות ולגטאות, ובהם טרזיינשטט. ברטה ויינשנק הגיעה מנירנברג בגרמניה, ולא ידוע איך הגיע החפץ לידיה.

ברטה ויינשנק לבית גוטמן נולדה ב-1869 ונישאה ליעקב ויינשנק. בני הזוג גרו בנירנברג ונולדו להם שתי בנות, פאולין וחנה. פאולין נישאה והקימה משפחה בצרפת. חנה נישאה ליעקב בוהלר ונולדו להם שני ילדים - אילזה וארנסט. באוקטובר 1938 הצליח יעקב לצאת לארה"ב ושם השיג אשרות יציאה לאשתו חנה ולילדיו שנשארו בנירנברג עם הוריה של חנה.

למרות מאמציהם של חנה ויעקב להשיג אשרות הגירה עבור הוריה, יעקב וברטה, גורשו ההורים לטרזיינשטט שעל יד פראג ב-10 בספטמבר 1942. ב-1 במרס 1943 מת יעקב עקב תנאי הקיום הקשים בגטו. ב-11 במאי 1944 ציינה ברטה את יום הולדתה ה-75 בטרזיינשטט, כשהיא מוקפת חברים וחברות שחיברו למענה שיר, אותו רשמו על קרטון פשוט שהשתמר. יתכן שכיסוי המצות הגיע לטרזיינשטט עם אחד האנשים שחתמו על השיר. שמותיהם: פאולין סלומון, פאולה פלאוט, הרמן פלאוט, המבורגר, בלנקה בריסקה, מתילדה היימברג, מרטה סמסון, פלורה ארנוורת, מרתה קלות.

"האישה האמיצה ביותר בכל החדר
היא גברת ויינשנק היקרה
... והיום היא בת שבעים וחמש
אנחנו מאחלים לה שיתגשם
חלומי, היא עצמה לא יכולה לאחל לעצמה טוב מזה,
היא ישבה, כך חלמתי, עם אהוביה
עם יין, ובבריאות טובה
החדר היה נוח וביתי
שרנו בקול רם ובפנים מחייכות:
אמא ויינשנק הקטנה
מזגי [משחק מילים: ויינשנק משמעו Bar man ושנק-איין משמעו "מזגי"]
חיים ארוכים אמא ויינשנק הקטנה
בין ילדיך ונכדיך"

איחולי החברים לברטה התקיימו והיא שרדה בנסיבות מפתיעות. לדבריה, ב-1945 נכנס קצין גרמני ושאל "מי רוצה לנסוע לשוויץ?" היא לא האמינה לדבריו, אך רצתה כבר למות ולכן התנדבה. להפתעתה, בפברואר 1945 הרכבת אכן הגיעה לסנט גאלן בשוויץ. משם היא הגיעה אל ילדיה בארה"ב. פאולין, הבת הבוגרת, שרדה את המלחמה בצרפת עם בנה הרברט. בנה השני מרטין גורש לאושוויץ ונספה.

כיסוי המצות שנשמר אצל ברטה בתקופת מאסרה בטרזיינשטט ובארה"ב לאחר שחרורה, נשמר אצל נכדתה אלזי סימקוביץ ונתרם ליד ושם על ידי משפחות סימקוביץ ובוהלר, צאצאי ברטה ויעקב ויינשנק. כיסוי המצות נתרם במהלך טקס שנערך לכבוד תרומת רימונים לספר תורה לבית הכנסת ביד ושם. יעקב וברטה ויינשנק תרמו את הרימונים לבית הכנסת בתחילת המאה ה-20. בליל הבדולח נשדדו הרימונים מבית הכנסת בנירנברג אך הושבו לאחר כ-60 שנה לצאצאיהם של בני הזוג ויינשנק בזכות מאמציו של החוקר הגרמני רלף רוסמייסל.