ארכיטקטורה של רצח
תכניות הבניה של אושוויץ-בירקנאו
יֵש מָקוֹם על פני האדמה שהוא עֲרָבָה שומֵמה, מָקוֹם שֶצְּלַלֵיהֶם של המתים ניצָבים בו בַּהֲמוניהם, מָקוֹם שהחיים מתים, מקום שרק המוות, השנאה והכאב קיימים בו
Giuliana Tedeschi
תשלובת מחנות אושוויץ הפכה לסמל מרכזי של השואה. על פי הערכות מלומדות שעשו חוקרי מוזיאון אושוויץ, נרצחו במקום כ-1.1 מיליון בני אדם – מתוכם כמיליון היו יהודים. תשלובת אושוויץ לא קמה ביום אחד. הקמתה היתה מבצע בניה גדול שנמשך שנים ושמעולם לא הסתיים. היו מעורבים בו מספר ארגונים וחברות, וכן אלפי עובדים – גרמנים וזרים. ממחנה בודד עם 22 בניינים ב-1940 נוצרה תשלובת של 3 מחנות עיקריים ו-40 מחנות משנה.
במסגרת עבודת התכנון של תשלובת המחנות הכינו משרדי התכנון והחברות המעורבים בפרוייקט מאות שרטוטים טכניים של אתרי הבניה השונים ושל המבנים שנבנו בהם. את התוכניות הכינו שרטטים של ה-SS, אסירים בעלי ידע טכני שהועסקו במשרדי התכנון ושרטטים אזרחים. תוכניות אלו שימשו את הקבלנים להצגת הפרוייקט ולביצוע עבודות הבניה. בין השאר, הוכנו שרטוטים מפורטים של תאי הגזים והמשרפות.
הגרמנים הקימו את המחנה הראשון של אושוויץ באביב 1940. אתר המחנה היה בעבר קסרקטין פרשים של הצבא האוסטרו-הונגרי בשלזיה עלית. היה זה מחנה הריכוז הראשון שהוקם בפולין וביוני של אותה שנה הגיעו אליו ראשוני האסירים.
במהלך שנת 1941 חלו שתי התפתחויות אשר תרמו להתרחבות דרמטית בהיקף הפעילות הגרמנית באושוויץ.
בתחילת 1941 החליט התאגיד הפטרו-כימי אי.גה. פארבן להקים במקום מפעל ענק לייצור גומי ודלק סינתטי. הס"ס הסכים לספק לחברה כוח אדם זול לצורך בניית המפעל, ובהמשך לצורך איושו. עם התקדמות בניית המפעל הוקם לידו מחנה עבודה קטן, אשר בהמשך נקרא "אושוויץ III“.
התפתחות שניה התרחשה במסגרת הפלישה הגרמנית לברה"מ. הגרמנים החליטו להקים בשלזיה עלית מחנה שבויים ענק עבור החיילים הסובייטים הרבים שנפלו בשבי. הוחלט לבנות את המחנה ליד המחנה הראשי, ליד קהילה חקלאית קטנה בשם בז'ז'ינקה. מחנה זה נקרא "אושוויץ II“ או בשמו המוכר יותר בירקנאו.
בניית בירקנאו החלה באוקטובר 1941. את בנייתו ניהלה "מנהלת הבניה המרכזית של הוואפן SS והמשטרה, אושוויץ, שלזיה עלית", אשר הוקמה ב-1 באוקטובר 1941. בראשה עמד שטורמבאנפיהרר (רס"ן) קרל בישוף (Bischoff). הכנת תוכניות הבניה היתה באחריות משרד השרטוטים, בראשו עמד האופטשארפיהרר (רס"ר) ויכמן (Wichmann). על הכנת התוכניות עמלו קציני ס"ס בעלי השכלה אדריכלית או הנדסית ומספר אסירים בעלי הכשרה טכנית מתאימה. האסירה הרטה סוסווינסקי (Herta Soswinski), שעבדה כפקידה במנהלת הבניה, סיפרה על תפקידיה:
"תפקיד הבאולייטונג היה תכנון כולל של כל עבודות הבניה בתחום אושוויץ, כולל צריפי מגורים, מתקני רפואה, קרמטוריום, תאי גזים... הבאולייטונג היה אחראי לא רק על התכנון, אלא גם על ביצוע העבודות, הקצאת החומרים ופיקוח על העבודות. אנשי ה-SS שעסקו בתכנון היה פעילים במקרה הצורך באתרי הבניה."
המחנה הוקם על מישור בוצי וחשוף. בנייתו נעשתה בשלבים והוא נועד לאכלס בסופו של דבר כ-200,000 שבויים. רוב עבודות הכשרת השטח והבניה נעשו בשלבים המוקדמים ע"י אלפי שבויים סובייטים שעבדו תחת פיקוח גרמני. בהמשך נוספו לרוסים אסירים פולנים ויהודים רבים. תנאי העבודה של האסירים שעסקו בבניה היו קשים ושיעור התמותה שלהם בחורף היה גבוה במיוחד. האסיר הפולני אלפרד צסלב פז'יבלסקי (Alfred Czeslaw Przybylski) סיפר על תנאי העבודה באתר הבניה של בירקנאו:
"במהלך החפירות ובניית היסודות האסירים עבדו בסתיו, בחורף ובתנאי כפור במים שהגיעו עד לחגורתם. אסירות מחנה הנשים בבירקנאו עבדו בתנאים זהים. אני טוען קטגורית שבחירת מיקום אתר הבניה - על קרקע רטובה, למרות שניתן היה לבנות על קרקע יבשה ומתאימה יותר לבניה - ושנעשתה ע"י אנשי מקצוע ... נועדה להשמיד את האסירים שעסקו בבניה וכן את האסירים ששוכנו במבנים אלה."
בניגוד למבני המחנה הראשי שנבנו מלבנים, חלק ניכר ממבני בירקנאו היו צריפי עץ אחידים שהתאמתם למגורי אדם לקתה בחסר. לא היתה בהם מערכת ניקוז יעילה ולא היה להם בידוד מפני קור. במקורם הם נועדו לאכלס כ-550 אסירים כל אחד, אבל בפועל נדחסו לתוכם הרבה יותר אסירים. הצפיפות הקשה תרמה לתנאי היגיינה קשים בצריפים, והדבר גרם לשיעור תמותה גבוה בקרב האסירים ששוכנו בהם. אסיר לשעבר תיאר את התנאים בצריפי בירקנאו :
"בימים גשומים הפכה רצפת העפר הדחוס של הצריפים לביצה כתוצאה מחוסר ניקוז. צריפים אלה נועדו במקור למגורי 500 בני אדם. הוראתו של מנהל הבניה דז'אקו ( Dejaco) לבנות קומה תחתונה ושלישית של דרגשים הגדילה את תפוסת הצריפים ל-800-1,000 ועל כל דרגש שכבו לעיתים לא 4 אסירים אלא 10-12..."
תנאי המחיה בחורף היו קשים במיוחד וכתוצאה מהם חלו ומתו אסירים רבים. על התנאים והתחושות הקשות של האסירים בחורף סיפר הסופר הידוע רומן פריסטר (Roman Frister):
"עונות השנה התחלפו על פי הגיון הטבע, הזכירו לכולנו את קיומם של חוקים שאינם משתנים, מת הקיץ וגסס הסתיו, החורף פרץ לחיינו והצליף בנו במגלב הכפור. בניגוד למפעל ששרר בו חום נעים, הצריפים במחנה לא הוסקו מעולם, התנורים שבהם שמשו תחליף לשולחן. אחרי מסדרי הערב שנמשכו עד אין קץ, או ליתר דיוק עד שנמאס לגרמנים, לא נמצא מקום שבו יכולנו להתחמם. ישנו בלי להתפשט, לפעמים בלי לחלוץ נעליים. הלילות נשאו עמם סבל, אבל הרגעים הקשים היו בשבילי רגעי היקיצה. הם דרשו ממני לקבל החלטה. בחמש בבוקר, כשהעירה אותנו המשרוקית של זקן-הצריף, היה עלי להחליט, כל פעם מחדש, אם אני נלחם או נכנע."
נוסף למחנות, בנה הס"ס מספר רב של תשתיות לידם או ביניהם. מערך מחנות כה גדול דרש מערכת הסקה מרכזית, מערכת לטיפול בשפכים ולאספקת מים, רשת דרכים, מחנות ומבנים שונים עבור הסגל הגרמני ומערך אספקת מזון ומצרכים אחרים.
זמן קצר לאחר תחילת בנייתו של בירקנאו הוחלט לשנות את ייעודו ולהפוך אותו למחנה השמדה. ניסויים ראשונים בהמתת בני אדם בגז נערכו במחנה הראשי בסתיו 1941 ובעקבות הצלחתם החליט הס"ס לבנות בבירקנאו ארבעה מתקני קבע להשמדת בני אדם בגז. הבניה החלה ב-1942 ונוהלה ע"י חברת טופף (Topf) ובניו תחת פיקוח הס"ס. בתור פתרון זמני עד להשלמתם של המתקנים הקבועים, בנו הגרמנים ליד המחנה שני תאי גז מאולתרים על ידי הסבת מבנים קיימים.
ארבעת מתקני ההשמדה נכנסו לשימוש ב-1943. הם כללו חדר התפשטות תת קרקעי, תא גזים תת קרקעי ומבנה משרפה על-קרקעי לשריפת גופות הנרצחים. מתקנים אלה ייעלו במידה רבה את רצח היהודים. איש ה-SS פרי ברוד תיאר מקרה אחד של רצח בגז שהוא היה עד לו:
"מספר קורבנות שמו לב שהמכסים הוסרו מששת החורים שבתקרה (של תא הגזים). הם השמיעו זעקת אימה כאשר הם ראו ראש חבוש במסכת גז ניבט דרך אחד החורים. ה"מטהרים" החלו לעבוד... בעזרת פטיש ואיזמל הם פתחו מספר מיכלים תמימים למראה שעליהם נכתב "ציקלון. לשימוש נגד מזיקים. זהירות, רעל! לפתיחה רק ע"י עובדים מיומנים." מיד לאחר פתיחת המיכלים, תכולתם הושלכה אל תוך החורים ומכסיהם הוחזרו מיד למקומם... כשתי דקות מאוחר יותר הצרחות נחלשו וניתן היה לשמוע רק גניחות עמומות. רוב הקורבנות איבדו כבר את הכרתם. עוד שתי דקות חלפו וגרבנר (אחד מאנשי הס"ס) הפסיק להביט בשעונו. שרר שקט מוחלט."
תהליך ההשמדה הגיע לשיאו באביב וקיץ 1944 עם גירושם של כ-430,000 יהודים הונגרים למחנה ורצח חלק גדול מהם.
בתקופה זו הלחץ על מתקני ההשמדה היה כה גבוה, עד שהגרמנים הפעילו מחדש את תאי הגזים המאולתרים שפעלו ב-1942.
במקביל להפיכתו למרכז רצח, גדלה חשיבותה הכלכלית של תשלובת מחנות אושוויץ. מפעל אי.גה. פארבן הענק אמנם מעולם לא הושלם, אבל אלפי אסירים עסקו בהקמתו לאורך השנים. חוץ ממנו, הוקמו באושוויץ מפעלים למוצרים שונים. מפעלים ובתי מלאכה נוספים נבנו בסביבת המחנות ואסיריהם נשלחו לעבוד בהם. כמו כן, אושוויץ שימש כמרכז לאיסוף וחלוקת עובדי כפיה לכלל התעשיה הגרמנית. ההקצאה הגדולה ביותר של אסירים מאושוויץ היתה העברתם של כ-100,000 אסירים מתשלובת אושוויץ לתעשיית התעופה הגרמנית באביב 1944.
ידיעות קונקרטיות על אושוויץ שכללו שרטוטים מדוייקים למדי של מחנותיו העיקריים ושל מתקני ההשמדה הגיעו למערב רק בקיץ 1944 בדמות דוח ורבה-וצלר.
רדולף ורבה ואלפרד וצלר היו אסירים יהודים סלובקים שברחו מאושוויץ באפריל 1944. הם הכינו דוח מקיף על המתרחש באשוויץ והעבירו אותו בדרכים מחתרתיות למערב. השרטוטים הכלולים בדוח מפתיעים עד היום בדיוקם.
עבודות הבניה בתשלובת אושוויץ נמשכו עד נובמבר 1944. בשלב זה הורה הימלר להפסיק את השמדת היהודים במקום והגרמנים החלו לפרק את מתקני ההשמדה כדי להעלים את עקבות הפשע. הגרמנים פירקו מאוחר יותר חלקים נוספים של בירקנאו, אבל כאשר הצבא האדום הגיע למחנה ב-27 בינואר 1945, רובו היה עדיין שלם.
הגרמנים שרפו את ארכיון המחנה זמן קצר לפני הגעת הסובייטים, אבל החמיצו את ארכיון מנהלת הבניה, אשר נמצא בבניין אחר. כתוצאה מכך מצאו הסובייטים חלק ניכר מהניירת הטכנית של המנהלה – כולל חלק גדול מתוכניות הבניה.
מסמכים אלה הפכו לנגישים לחוקרים ולציבור הרחב לאחר סיום המלחמה הקרה. מאף מחנה השמדה אחר לא שרדה ניירת כה רבה, כולל מסמכים מפורטים על מתקני ההשמדה. תוכניות הבניה של אושוויץ מהוות אם כך תיעוד יוצא דופן על האופן בו מבצע בניה גדול שימש ככלי מרכזי של מדיניות ההשמדה הנאצית. תיעוד זה שמור מעתה לעד בארכיון יד ושם.
