ערב הכיבוש הגרמני התגוררו ברדווילישוק כ-250 משפחות יהודיות. יהודי המקום התפרנסו ממלאכה, ממסחר זעיר ומתעשייה קלה ונעזרו בבנק עממי יהודי. היו בעיירה סניפים של מפלגות ושל תנועות נוער ציוניות, והיה בה בית ספר של רשת "תרבות". עם סיפוח ליטא לברית-המועצות ביוני 1940 הולאמו העסקים הפרטיים ברדווילישוק ונפסקה פעילות המפלגות היהודיות.
רדווילישוק נפלה בידי הגרמנים ב-26 ביוני 1941. יהודי העיירה הוכרחו לצאת לעבודת כפייה, רבים מהם עברו התעללויות והשפלות, ובתיהם סומנו במילה Jude.
ב-8 ביולי 1941 עברו כל יהודי רדווילישוק למעין גטו בכמה צריפים נטושים של הצבא הליטאי. הגטו הוקף גדר תיל והופקדו עליו שני שוטרים: גרמני וליטאי. על היהודים נאסר כל קשר עם האוכלוסייה המקומית, וכולם חויבו לשאת טלאי צהוב על החזה ועל הגב. היהודים המשיכו לצאת יום-יום לעבודת הכפייה. ב-12 ביולי 1941 נלקחו מהגטו כמעט כל הגברים היהודים ונרצחו בחורשה סמוכה לבית הקברות היהודי. בגטו נותרו בעיקר נשים וילדים ואִתם קומץ גברים. מפעם לפעם הובאו אל המחנה פליטים יהודים מרוסיה.
כעבור שבועות אחדים הועברו כ-500 תושבי הגטו לאתר ששימש לפני כן מחנה לשבויי מלחמה סובייטים. תושבי הגטו החדש עבדו מחוצה לו בעבודות שונות. בגטו הוקם מטבח משותף. ב-26 באוגוסט 1941 הועברו כ-400 מתושבי הגטו לגטו ז'גר (Zagare), וב-2 באוקטובר 1941 הם נרצחו עם יהודים שהובאו לשם מעיירות הסביבה. כמה עשרות מתושבי גטו רדווילישוק הועברו ב-26 באוגוסט לגטו שוול, קצתם נרצחו בדרך, והיתר נרצחו עם תושבי גטו שוול.
