המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו בריובייץ כ-2,600 יהודים – כ-80 אחוזים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר, רוכלות ומלאכה והיו בהם גם בעלי מפעלים, פועלים בבתי חרושת ופקידים. בעיירה פעלו מפלגות ציוניות, הבונד וסניף גדול של אגודת ישראל.
הגרמנים כבשו את ריובייץ בסוף ספטמבר 1939. עם הכיבוש החרימו הגרמנים רכוש יהודים, לקחו בני ערובה, הטילו תשלומי כופר וחטפו יהודים לעבודות כפייה. אנשי ס"ס מחלם באו לעתים קרובות לריובייץ התעללו ביהודים ורצחו אותם.
באביב 1941 הוקם בעיירה גטו פתוח, והובאו אליו גם כ-1,300 מגורשים מלובלין ומקרקוב. התנאים בגטו היו קשים, ורבים מיושביו מתו ברעב ובמגפות. הוקם מטבח ציבורי בכספי ארגון יס"ס בקרקוב. בסוף 1941 היו בגטו 2,380 יהודים.
ב-7 באפריל 1942 גורשו תושבי גטו ריובייץ למחנה ההשמדה בלז'ץ. חולים וזקנים נורו במהלך האקציה בגטו.
כעבור כעשרה ימים, בין 16 ל-20 באפריל 1942, הובאו אל הגטו כ-2,000 פליטים יהודים מצ'כיה, סלובקיה וברלין. באקציה נוספת שעשו הגרמנים ב-2 במאי 1942 גורשו לסוביבור כ-2,700 יהודים, וכ-300 יהודים גורשו למחנה עבודה בקריחוב (Krychow), שפעל כשלוחה של סוביבור. כעבור כמה שבועות, ב-25-23 במאי 1942, הובאו לגטו עוד 3,650 פליטים יהודים מסלובקיה. בחודשי האקציות ואחריהן נמלטו רבים מתושבי הגטו ליער, אך רובם נרצחו.
באוקטובר 1942 גורשו כ-2,400 מהפליטים שחיו בגטו ריובייץ לסוביבור ולמיידנק.
לאחר גירוש זה החל הגטו לפעול כמחנה עבודה, וקבוצת צעירים שנותרה בו הועסקה בבית החרושת לסוכר. יהודים שנמלטו מהגטו בימי האקציות החלו לשוב אליו, והגרמנים הניחו להם לנפשם בתחילה, אך אחר כך החלו לרצוח אותם בשיטתיות.
שרידי הגטו חוסלו כמעט לחלוטין בשתי אקציות ב-7 באפריל וב-2 ביולי 1943, ומאות התושבים האחרונים בו גורשו למיידנק.
בריובייץ הושארו 16 יהודים שהועסקו בעבודות שירות במיפקדת הגסטפו המקומית, אך ביולי 1944, זמן קצר לפני שחרור האזור, נרצחו גם הם.