המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Bedzin, מראה כללי של רחוב בגטו.
ארכיון יד ושם, i53EO7
Poland ,Bedzin, ילדים מוכרים סיגריות בגטו.
ארכיון יד ושם, 70DO8

לפני המלחמה. בין שתי מלחמות העולם חיו בבנדז'ין כ-21,000 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. רובם עסקו במלאכה זעירה, בעיקר במקצועות החייטות, ואחרים עבדו בתעשיית המזון. תעשיינים יהודים פיתחו את תעשיות המכרות, הכימיה והמתכת. לרשות היהודים עמדו קרן הלוואות ושני מוסדות להלוואה וחיסכון. האיגודים המקצועיים היהודיים הפעילו גן ילדים ומעון יום לילדי עובדים. הקהילה התגאתה במוסדות הצדקה והרווחה המסורתיים שהפעילה, ובכללם בית חולים, בית יתומים, ארגון לסיוע בשכר לימוד, ומפברואר 1939 – מטבח ציבורי שסייע לכ-200 יהודים מגרמניה שגורשו לפולין והגיעו לבנדז'ין. עם מוסדות החינוך בעיר נמנו תלמוד תורה, חדר מתוקן, גן ילדים שדיברו בו עברית ובית ספר תיכון דתי של רשת יבנה, ששפות ההוראה בו היו פולנית ועברית. ארגון אורט הציע קורסים מקצועיים למבוגרים. לרשות חברי הקהילה עמדו אגודות לתרבות עברית, ספרייה עברית שקיימה פעולות תרבות ושלוש אגודות ספורט יהודיות: "הפועל", "שטערן" ו"הכוח". בבנדז'ין ראו אור כמה כתבי עת ביידיש, אך רק מעטים מהם, ובהם זאגלעמביער צייטונג, הוסיפו להתפרסם ערב מלחמת העולם השנייה.
בבנדז'ין פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות ומפלגות יהודיות אחרות ובהן אגודת ישראל והבונד, ויהודים היו פעילים גם במפלגה הקומוניסטית. הציונים הפעילו שתי חוות הכשרה, ואחת מהן – קיבוץ בורוכוב – המשיכה לפעול גם בימי הכיבוש הגרמני.
הכיבוש הגרמני. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו מזרחה כ-4,500 מיהודי העיר. הגרמנים כבשו את בנדז'ין ב-5 בספטמבר 1939, וכעבור כמה ימים הציתו הגרמנים את בית הכנסת המרכזי בעיר. האש התפשטה לבתים הסמוכים ונהרגו בה כ-60 יהודים שהפורעים לא הניחו להם להימלט. באותם ימים רצחו אנשי ס"ס בעיר 17-15 גברים יהודים.
עוד בימים הראשונים של הכיבוש מינו הגרמנים יודנרט שחבריו היו בעיקר ממנהיגים יהודים מלפני המלחמה. בראש היודנרט עמדו זה אחר זה סגן ראש העיר לשעבר אליעזר רובנליכט (Rubenlicht); המהנדס שמואל ויינציהר (Weinzieher), חבר מועצת העיר לפני המלחמה; ויעקב ארליך. את שירות הסדר היהודי ניהל משה גלידמן (Glidman), רוויזיוניסט וראש "ברית החייל" המקומית. אחריו שימש בתפקיד רומק גולדמינץ (Romek Goldminc) שמונה אחר כך לראש שירות הסדר היהודי שליד ה"צנטרלה". בתחילת פעילותו פתח היודנרט מטבח ציבורי קטן נוסף.
בסוף אוקטובר 1939 הצטוו היהודים למסור את מקלטי הרדיו שלהם. בנובמבר 1939 הוטל עליהם כופר של זהב וכסף. ב-23 בנובמבר ציווה הגסטפו על היהודים לשאת על זרוע שמאל סרט שרוול ברוחב עשרה סנטימטר ועליו מגן דוד כחול.
בדצמבר 1939 הקצו הגרמנים שטח של קרוב ל-700 דונם בקרבת העיר להקמתה של חווה יהודית שיזם סוחר עשיר, אלפרד שוורצבאום (Szwarcbaum) שמו. הגרמנים ראו בכך הזדמנות לנצל את כוח העבודה של היהודים ולהגביר את יצרנותם. היודנרט המקומי ביקש להשתלט על החווה, שבפועל ניהלו אותה חברי תנועות הנוער, ובמיוחד תנועת "דרור", שניצלו אותה לחידוש הקמת קיבוצי הכשרה ולקיום פעילות פוליטית במחתרת. המתקן גם אִפשר לכמה מאות צעירים להימנע מעבודת כפייה קשה יותר וגם מסרט השרוול. במהלך 1940 חידשו כמה מתנועות הנוער היהודיות את פעילותן, ובהן תנועת דרור (שהתארגנה כקיבוץ), הנוער הציוני, השומר הצעיר, גורדוניה, בית"ר ואחרות. מספר החברים בכלל תנועות הנוער עמד על כ-1,500. כמה מחברי היודנרט שהשתייכו בעברם לאותן תנועות הסדירו תמיכות חלקיות לפעולות הסעד והסיוע שלהן.
בראשית 1940 פונו יהודים עשירים מבתיהם כדי לשכן בהם פולקסדויטשה או גרמנים מן הרייך. כמו כן הופקעו עסקיהם של יהודים והועברו לידי גרמנים מן הרייך, והללו העסיקו את הבעלים לשעבר כשכירים. משנת 1940 כיהן בתפקיד ראש היודנרט בנימין גראוברד (Graubard), חבר מפלגת הפולקיסטים ובנו של רבה הראשי הקודם של העיר. לאחר שהסתבך גראוברד בסכסוך עם משה מרין (Merin), יושב ראש הצנטרלה בסוסנובייץ (Sosnowiec) והממונה על היודנרטים באזור, מינה מרין את אחיו, חיים מרין, לראש היודנרט בבנדז'ין במקומו של גראוברד. ב-1941-1940 קיים היודנרט של בנדז'ין גם פעילויות תרבות, ובכללן הצגת מחזות וקונצרטים. כשפורקה התזמורת ב-1941 צורפו חבריה לשירות הסדר היהודי, ומנצחה, הירש ברנבלט (Bernblat), התמנה לסגן מפקד השירות.
באביב 1940 גירשו הגרמנים משלזיה קרוב ל-5,000 יהודים, וקצתם הגיעו לבנדז'ין. עם פליטים אלו ועם יהודים שנמלטו בתחילת הכיבוש וחזרו לעיר הגיע מספר היהודים בבנדז'ין ב-1941 ל-25,200.
מספטמבר 1941 חויבו היהודים לשאת טלאי צהוב ונאסר עליהם השימוש בתחבורה הציבורית. עוד גזרות הוטלו לאחר מכן, והוחרם מהם רכוש.
עבודת כפייה. ב-1940, כחלק ממדיניות הצנטרלה להגדיל ככל האפשר את היצרנות של היהודים, נפתחו בבנדז'ין "שופים" – סדנאות ומפעלים – בעיקר לייצור ביגוד ורהיטים. באוקטובר 1940 הקימו הגרמנים גוף חדש לתיאום עבודת הכפייה בשלזיה עילית. גוף זה, שכונה "ארגון שמלט" על שמו של קצין הס"ס אלברכט שמלט (Albrecht Schmelt) שמונה לעמוד בראשו, הקים מחנות עבודה וגם קיבל עליו את האחריות על בתי המלאכה שהקימו היהודים בערים. עובדי בתי המלאכה תרמו חלק משכרם לארגון, ובעלי בתי החרושת הפרישו לטובתו חלק מרווחיהם. בסוף נובמבר 1940 החל ארגון שמלט לשלוח צעירים יהודים מבנדז'ין למחנות עבודה. כשהחלו השילוחים גברה הנהירה של עובדים יהודים לבתי המלאכה, שכן האמונה הרווחת הייתה כי עבודה בבתי המלאכה מגנה על עובד מפני שילוחו למחנות העבודה. עד סוף 1940 שולחו למחנות עבודה כ-2,800 יהודים מבנדז'ין, מסוסנובייץ ומעיירות אחרות בסביבה. מרין תיאר את העבודה במחנות העבודה כפרויקט התנדבותי שיגביר את יצרנותם של היהודים, ובהבטחתו שהעובדים במחנות יזכו לשכר ולתנאים הוגנים הביא צעירים אחדים להתנדב לפרויקט. ואולם היהודים גילו עד מהרה שהתנאים במחנות מחפירים והאשימו אותו בבגידה ובשיתוף פעולה. באביב 1941 שולחו למחנות העבודה עוד כאלף צעירים. מאחר שתנאי העבודה האיומים במחנות כבר נודעו בינתיים לכֹּל, החל שירות הסדר היהודי לגייס אנשים בכפייה. כדי להתחמק מן הגיוסים נאבקו היהודים על מקומות העבודה בבתי המלאכה שבהם כבר עבדו כמה אלפים מהם, והיו כאלה שהתחתנו בתקווה שהנישואים יקנו להם פטור משילוח למחנות העבודה. כדי ללחוץ על מי שניסו לחמוק מן הגיוס לעבודה ביטל מרין את כרטיסי המזון של המשפחות שבניהן לא התייצבו כנדרש.
במרס ובתחילת אפריל 1941 הגיעו לבנדז'ין כ-3,000 יהודים שגורשו מהעיירה אושוויינצ'ים (Oswiecim) דרך סוסנובייץ. שוטרים יהודים מבנדז'ין סייעו באריזת חפציהם של המגורשים ובהעברתם. עם הגעתם לבנדז'ין קיבלו את המגורשים צוותי סיוע רפואי, חולק להם מזון, והם שוכנו בבתי יהודים בעיר.
מתחילת 1942 עמד בראש היודנרט חיים מולצ'דסקי (Molczadski), איש אמונו של מרין, שהיה יושב ראש היודנרט בסוסנובייץ מאז ינואר 1940. באפריל 1942 כבר עבדו כ-6,500 צעירים יהודים מן האזור, בעיקר מבנדז'ין ומסוסנובייץ, ב-40 מחנות העבודה שהקים ארגון שמלט.
האקציות של שנת 1942. עד סוף אפריל 1942 הודיע היודנרט של בנדז'ין לכמה אלפי יהודים שהם מועמדים לגירוש לאושוויץ: משפחות עם שני ילדים ויותר, פליטים, זקנים ואנשים שלא היו להם אישורי עבודה. את הרשימות הגישו ליודנרט קציני הס"ס היינריך לינדנר (Heinrich Lindner) ופרידריך קוצ'ינסקי (Friedrich Kuczynski), וקוצ'ינסקי, איש ארגון שמלט, שהיה אחראי על ביצוע הגירוש.
בתחילת מאי 1942 כינס מרין את הפקידים הבכירים של הצנטרלה ושל הגטאות המקומיים כדי לדון בתכנית הגירוש. הוא טען בכינוס כי הגרמנים דרשו בתחילה לגרש 10,000 יהודים וכי הוא הצליח לצמצם את מספרם ל-5,000. מיכאל לסקר (Laskier), חבר היודנרט של בנדז'ין שנודע לו על רצח היהודים במחנה המוות חלמנו, טען בנחרצוּת כי מטרת הגירושים היא השמדה ותקף את מרין על שיתוף הפעולה שלו עם הגרמנים. למרות אזהרתו של לסקר התקבלה בסופו של דבר הצעתו של מרין לגבי תכנית הגירוש.
הגירוש הראשון מבנדז'ין היה ב-12 במאי 1942. עם המגורשים נמנו נתמכי סעד, משפחות עם ילדים וכן זקנים – מי שכונו גורמים "לא פרודוקטיביים" ומוסדות הסעד היהודיים היו להם למלכודת. כ-1,200 יהודים גורשו בלי התנגדות, במידה רבה בשל המסרים המרגיעים שהפיץ היודנרט. כולם שולחו לאושוויץ. הגירוש השני מבנדז'ין היה ביוני 1942. רבים מהיהודים לא התייצבו הפעם, והגסטפו פתח במצוד נרחב בסיועם של השוטרים היהודים. עוד 1,200 יהודים נעצרו וגורשו לאושוויץ.
ב-11 באוגוסט 1942 הצטוו כל היהודים שנותרו בבנדז'ין וכן בסוסנובייץ ובדומברובה גורניצ'ה (Dąbrowa Górnicza) להתייצב ביום המחרת, לכאורה כדי להירשם ולהחתים את תעודותיהם. כדי להסוות את התרמית ציווה חיים מולצ'דסקי על נכבדי הקהילה להפיץ דברי עידוד שישכנעו את היהודים להיענות לצו. הוא הבטיח כי איש לא ייפגע, ושלח את הנכבדים לעמוד בראש המתייצבים. בִּכרזות שהפיץ אף קרא ליהודים ללבוש "בגדי חג" כדי לשוות לאירוע גוון חיובי.
אף שלחברי תנועת הנוער דרור בבנדז'ין היה מידע על מטרת האקציות, נתן הציבור היהודי אמון ביודנרט ובתעמולה שלו. ב-12 באוגוסט התאספו אפוא כמעט כל יהודי בנדז'ין בשני מגרשי ספורט, וקצתם אף התייצבו לפני הזמן. גם החולים התייצבו, כדי שלא לתת לגסטפו אמתלה לרצוח אותם. בסלקציה שעשו הגרמנים חולקו היהודים לשלוש קבוצות: בעלי אישורי עבודה; בעלי משפחות קטנות, שכמה מהם החזיקו באישורי עבודה; ובעלי משפחות גדולות וזקנים. את הסלקציה ניהל קוצ'ינסקי, ככל הנראה עם שמלט עצמו. היהודים הבינו מיד שהגרמנים מייעדים אותם לגירוש.
ככל שהתקדמה הסלקציה הלכה וגדלה הקבוצה המיועדת לגירוש, והגרמנים הרשו ליתר לחזור העירה. המגורשים כונסו בשלושה בניינים בתנאים מחפירים והופקדה עליהם שמירה. חברי תנועות הנוער הצליחו להבריח החוצה מאות מן המיועדים לגירוש, ואולי אף יותר ממאות.
ב-14 באוגוסט שולחו לאושוויץ כ-5,000 יהודים. עשרות יהודים ובהם תינוקות נרצחו בעת הסלקציה. אחדים, בעיקר מקרב מחוסרי העבודה ונתמכי הסעד, שלחו יד בנפשם.
אחרי הגירושים של אוגוסט 1942 התאמצו רבים מהיהודים שנותרו בבנדז'ין להשיג מקומות עבודה בשופּים בתקווה להימנע כך מגירוש. עם העובדים החדשים נמנו ילדים, נשים וזקנים וכן נמנו עמם פליטים חסרי תעודות מן הגנרלגוברנמן ומזגלמביה (Zagłębie). השופּים הוכפפו לפיקוחו של ארגון שמלט. בתחילת 1943 עבדו בהם כ-12,000 מיהודי בנדז'ין, שמספרם עמד אז על כ-18,700. במקביל הלכו ותכפו מאוד הגירושים למחנות העבודה של ארגון שמלט וכן גדל מספר האסירים היהודים בהם, ובכללם רבים מבנדז'ין.
בסתיו 1942 ברחו לבנדז'ין מאות פליטים, בעיקר מצ'נסטוחובה (Częstochowa) ומעיירות בזגלמביה. מאחר שלא היו להם תעודות והם היו מועדים לגירוש, הקים משה מרין בבנדז'ין מחנה (Arbeitsdommando) של פלוגות עבודה, כדי לשלב את הפליטים במערך היצרני של בנדז'ין. השוטרים היהודים לא הקפידו על השמירה במחנה ואפשרו ליושביו לצאת ולבוא באין מפריע, והיודנרט סיפק להם מזון.
הקמת הגטו. אף שהס"ס שאף לכלוא בגטאות את יהודי זגלמביה, ואת יהודי בנדז'ין בכללם, הללו לא נכלאו בגטו עד אפריל 1943. יהודים שגרו ברחובות מסוימים נדרשו לפנות את בתיהם ובידודם של היהודים הלך וגבר, אבל למרות הגבלות מהגבלות שונות, עד אביב 1943 התאפשר לתושבי בנדז'ין היהודים לנוע ממקום למקום בתוך העיר ולעתים גם מחוצה לה. ב-29 בספטמבר 1942, בפגישה של פקידים גרמנים בכירים, לרבות נציגים מקומיים של הגסטפו, עם נציג של עיריית בנדז'ין, הוחלט להקים בבנדז'ין גטו ליהודים שעבודתם חיונית, ואת היתר לגרש, אולם התכנית לא יצאה אל הפועל אלא בראשית אפריל 1943.
ב-8 באפריל 1943 שבו נציגים של עיריית בנדז'ין והגסטפו לדון בכליאת היהודים בגטו. הם ייעדו לכך זמנית את אזור קמיונקה (Kamionka) והתכוונו לגדרו. הפעם נקבע לוח זמנים של שבועות מספר להעברת היהודים לגטו. אין ספק שגטו בנדז'ין נועד בתחילה לשמש מחנה עבודה גדול להבטחת המשך עבודתם של היהודים שנותרו בעיר (כ-19,000 על-פי הערכות הגרמנים).
האקציות של 1943 וחיסול הגטו. בתחילת יוני 1943 החליט הימלר לחסל את שרידיה של יהדות פולין ובכללם את יהודי מזרח שלזיה עילית. ב-19 ביוני פיטרו הגרמנים את משה מרין וגירשו אותו לאושוויץ, ואִתו גם את אחיו, את מקורבתו פני צ'רנה (Fanja Czarna) וכמה מחברי הצנטרלה. ב-22 ביוני בשעות הבוקר כיתרה המשטרה הגרמנית את גטו בנדז'ין, ואנשיה נכנסו לגטו וריכזו את היהודים בכיכר המרכזית. לפחות 74 יהודים שניסו לברוח או להסתתר נורו למוות. הקצין הגרמני דרייר (Dreier) שפיקד על הסלקציה בכיכר לא התחשב באישורי העבודה שבהם החזיקו רבים מן היהודים. לנציגים של ארגון שמלט הוקצתה מכסה של כ-400 עובדים, ונציגי הארגון בחרו להם עובדים והוציאו אותם מן המקום. האקציה נמשכה עד 24 ביוני ובמהלכה גורשו לאושוויץ כ-3,600 מיהודי בנדז'ין.
ב-1 באוגוסט 1943 שבו הגרמנים ונכנסו לגטו עם כוחות תגבור ופתחו באקציית חיסול נרחבת שנמשכה עד 7 באוגוסט. באקציה זו, שבוצעה בעת ובעונה אחת עם אקציה דומה בגטו סוסנובייץ, גורשו לאושוויץ כ-30,000 יהודים משני הגטאות גם יחד.
חודשים אחדים אחרי חיסול הגטו עוד קיימו הגרמנים מחנה עבודה והעסיקו בו כמה מאות אסירים יהודים, שעליהם נוספו יהודים שנמצאו מסתתרים בבונקרים. מפעם לפעם עשו הגרמנים סלקציות וגירשו עובדים לאושוויץ. המחנה פורק בינואר 1944.
התנגדות. ב-1941 הידקו חברי תנועות הנוער את קשריהם עם חבריהם במקומות אחרים בפולין. הפעילות העצמאית של תנועות הנוער גרמה מתחים ביניהן ובין הצנטרלה.
בתחילת יוני 1942 בא מרדכי אנילביץ' מוורשה לביקור בבנדז'ין, אישש את המידע שהתקבל עוד קודם לכן בדבר ההשמדה בחלמנו ובפונר (Paneriai, Ponary) וקידם את הרעיון של הקמת ארגון מחתרת.
בזמן האקציות של אוגוסט 1942, כשהתברר ליהודים שהגרמנים מועידים רבים מהם לגירוש, פרצו מהומות ספונטניות, והגרמנים פתחו באש על ההמון. כמה ימים אחר כך התכנסו 25 פעילים של תנועות הנוער בחוות ההכשרה הציונית בבנדז'ין למפגש שהתנהל בראשותו של ברוך גפטק (Gaftek) מתנועת דרור. אנילביץ', בביקור נוסף בעיר, נשא לפני המשתתפים הרצאה בעברית. המשתתפים היו נחושים בדעתם להיערך למאבק מזוין נגד הגירושים ותכננו להקים לשם כך ארגון יהודי לוחם משותף של חברי כל התנועות החלוציות שיפתח בלוחמה פרטיזנית להגנת יהודי בנדז'ין. אחרי שבועיים בבנדז'ין חזר אנילביץ' לוורשה ושלח לבנדז'ין את צבי ברנדס מן השומר הצעיר כנציג מיפקדת האי''ל בוורשה. בטווח המידי הייתה המטרה העיקרית של המחתרת ליצור קשר עם הפרטיזנים הפולנים הקומוניסטים ב-PPR ולהשיג כלי נשק. קשריות מארגון המחתרת נסעו לאזור ורשה ובשובן הביאו תכניות לבניית בונקרים והוראות להכנת פצצות תוצרת בית.
בתחילת 1943 הביאו הפעילויות של קיבוץ דרור בבנדז'ין לידי התנגשות בין חברי המחתרת לבין יושב ראש היודנרט מולצ'דסקי. שירות הסדר היהודי של בנדז'ין עצר אחדים מחברי המחתרת כדי להימנע מהתערבותה של המשטרה הגרמנית. במרס 1943 נעצרו שמונה פעילים מקבוצת המחתרת הקומוניסטית הקטנה של בנדז'ין ונמסרו לידי הגסטפו. הם נרצחו באושוויץ.
אחרי האקציה של 22 ביוני 1943 החלו היהודים שנותרו בגטו להיערך לעמידה נגד הגרמנים באקציות הבאות. רבים הכינו בונקרים ומקומות מסתור, וחברי המחתרת ניסו להשיג כלי נשק. באקציה של אוגוסט 1943 היו פעולות התנגדות מתוך כמה בונקרים של המחתרת ולפחות שני קצינים גרמנים נהרגו.
הצלה. אלפרד רוסנר (Alfred Rossner), גרמני מפלקנשטיין (Falkenstein), הקים בבנדז'ין שופּים לתפירה, וב-1942 העסיק בהם יותר מ-10,000 יהודים. לאחר מכן הקים בית מלאכה לסנדלרות. רוסנר דאג לרווחת עובדיו, וכמה פעמים הזהיר את היהודים מפני גירושים קרובים. לפעמים אף הצליח לשחרר יהודים על סף העלאתם לרכבות הגירוש. הוא פעל בדרך כלל בתיאום עם הס"ס, אך לעתים גם הערים עליהם. חמלתו ליהודים בלטה בזמן חיסול הגטו. הוא פעל אז להצלת יהודים, פעולה ספונטנית שלא על מנת לקבל פרס, סייע ליהודים שברחו מן הבונקרים, והסתיר אותם בבתי המלאכה שלו. רוסנר נעצר בידי הגסטפו והוצא להורג.