בין מלחמות העולם חיו בדובנו כ-7,000 יהודים – יותר ממחצית תושביה. בתום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918, רצחו קוזקים אוקראינים 18 מהם. היהודים שלטו בענפי הבניין והמזון בעיר והיו בעליהם של רוב המפעלים בענפים אלו, והיו גם בעליהן של רוב טחנות הקמח בעיר. רבים התפרנסו ממסחר וממלאכה ומייצוא של תוצרת חקלאית. היו להם אגודות מקצועיות והם הסתייעו בארגוני עזרה הדדית ובבנקים יהודיים, אחד מהם במימון הג'וינט. בעיר פעלו בית חולים יהודי, בית יתומים, מושב זקנים ומרפאה של טא"ז. עם מוסדות החינוך היהודי נמנו גן ילדים עברי, בית ספר יסודי בעברית וביידיש, גימנסיה יהודית ששפת ההוראה בה הייתה פולנית ותלמוד תורה.
בדובנא היו סניפים של כל המפלגות הציוניות והכשרות חלוציות. סניף של "תרבות" קיים ספרייה ופעילויות תרבות אחרות. זמן מה הופיע בדובנו ירחון ביידיש.
אין פרטים על קורות יהודי המקום בעת הכיבוש הסובייטי (מספטמבר 1939 עד יוני 1941).
ב-25 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את דובנו והטילו על היהודים עבודות כפייה בעיר. ביוני וביולי 1941 רצחו גרמנים ושוטרים אוקראינים כ-100 מיהודי העיר. בו28 ביוני 1941 נצטוו היהודים לשאת סרט שרוול ועליו מגן דוד, וב-17 באוקטובר 1941 נצטוו להמירו בטלאי צהוב.
ב-3 באוגוסט 1941 מונה יודנרט של 12 חברים ובראשו ד"ר קונרד טאובנפלד (Taubenfeld), מורה לגרמנית. באמצע אוגוסט הוחרמו מהיהודים כל דברי הזהב והכסף וניירות הערך. ב-21 באוגוסט 1941 רצחו הגרמנים, בסיוע שוטרים אוקראינים, 1,075 יהודים, רובם גברים, ושדדו כספים ורכוש.
ב-2 באפריל 1942 הוקם גטו, ובאמצע מאי הוא חולק לשני חלקים, שבאחד מהם רוכזו בעלי מקצועות נדרשים ובני משפחותיהם. ב-27-26 במאי 1942 חוסל הגטו של חסרי המקצוע.
באוגוסט 1942 הובאו לגטו של בעלי המקצוע יהודים מכפרי הסביבה, ומספר התושבים בו עלה לכ-4,500. ב-5 באוקטובר 1942 חוסל גם הגטו הזה. 353 מומחים נדרשים הושארו בחיים, אך ב-23 באוקטובר נרצחו גם הם.
עשרות יהודי מדובנו ברחו והסתתרו בכפרים. עוד כ-60 לחמו בשורות הפרטיזנים, ורובם נפלו בקרבות עם הגרמנים.
בסתיו 1942 התארגנה קבוצת מרי של בני העיר, שאחד מיוזמיה היה יצחק (איזיה) וסרמן. הקבוצה פעלה בין השאר להענשת משתפי פעולה עם הגרמנים ובכך סייעה להניא את האוכלוסייה המקומית מהתנכלות ליהודים מסתתרים והסגרתם לגרמנים. בסוף קיץ 1943 נפלו כולם בקרב עם הגרמנים.
בגטו של בעלי המקצוע התארגנו צעירים אחדים והצטיידו בנשק שהשיגו ממחסן נשק ומבתי מלאכה של הצבא; ב-22 באוגוסט 1942 יצאו 22 מהם ליער, וב-3 באוקטובר 1942 הצטרפו אליהם היתר. 16 מהלוחמים הללו שרדו עד השחרור.
