המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בראשית המאה העשרים התגוררו בווצ'ריישה כ-1,000 יהודים. במלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918) עשו חיילי הצבא האדום פוגרום בעיירה. בימי השלטון הסובייטי עזבו יהודים רבים את העיירה עקב תהליכי המודרניזציה והעיור, ובשלהי שנות השלושים נשארו בה רק כ-500 יהודים. בווצ'ריישה פעלו "מועצה יהודית ממלכתית" ובית ספר שהתנהלו ביידיש. רבים מהיהודים עסקו במלאכה, ורבים מהם אורגנו בקואופרטיבים.
הגרמנים כבשו את וצ'ריישה ב-16 ביולי 1941. באוגוסט 1941 נרצחו בעיירה כמה פעילים סובייטים ויהודים. הגרמנים ציוו על היהודים לשאת טלאי של מגן דוד צהוב על החזה מצד שמאל ועל זרוע ימין.
כל יהודי העיירה רוכזו בגטו ברחוב אחד בקצה העיירה. הגטו לא גודר, אך בגלל התנאים הטופוגרפיים הייתה הגישה אליו קשה. על היהודים נאסר לצאת מהגטו ללא אישור. הגרמנים מינו יהודי דובר גרמנית, דווידוב שמו, לזקן היהודים. כל היתומים בגטו נמסרו להשגחת משפחות של בעלי מלאכה (סנדלרים, חייטים) ואחרים.
תנאי החיים בגטו היו סבירים יחסית. יהודים יכלו להשיג מזון כשיצאו לעבודת הכפייה או לקנותו בסחר חליפין מהאוקראינים, שהורשו להכניס מזון לתחומי הגטו ומכרו אותו תמורת דברי ערך. בקרב תושבי הגטו היו רופאה ואחות. לקראת החורף רוכזו בגטו יהודים מיישובי הסביבה, ובהם מהכפר ורחובנייה (Verkhovnya), ואחר כך גם מפבולוץ' (Pavoloch) ועוד ממקומות אחרים.
מודעותם של תושבי הגטו לרצח היהודים באזור הניעה כמה מהם לברוח כשנודע להם ב-30 באפריל 1942 שאוקראינים נשלחו לחפור בור הריגה ליהודים. זקן היהודים פנה לשלטונות האוקראיניים, אך הם הכחישו את השמועות. היהודים ארגנו שמירה על הגטו.
למחרת, ב-1 במאי 1942, נרצחו כ-300 יהודים מתושבי הגטו, כשליש מהם ילדים, ביער סמוך לעיירה. כעבור שישה שבועות נעשתה בגטו אקציה שנייה, ואחריה נשארו בו רק כ-30 בעלי מלאכה. בסוף אוגוסט 1943 נמלטו מהגטו שישה יהודים, וכל האחרים – פרט לשבעה יהודים שנכלאו בבית הסוהר ושלושה בעלי מלאכה – נרצחו.