בין שתי מלחמות העולם היה המרחק בין שני חלקי העיירה, וייז'בניק וסטרחוביצה, כשניים-שלושה קילומטרים. מרבית האוכלוסייה היהודית התגוררה בווייז'בניק ומנתה כ-2,200 נפשות, שהיו יותר משליש מכלל האוכלוסייה בעיירה כולה. היהודים התפרנסו ממסחר זעיר, מרוכלות וממלאכה והיו בהם בעלי מפעלים לעיבוד עץ ובתי יציקה. בעיירה היו שלושה בנקים יהודיים, קופת גמ"ח ומוסדות צדקה מסורתיים.
רוב המפלגות ותנועות הנוער הציוניות וכן הבונד קיימו סניפים בעיירה. פעלו בה בית ספר יסודי עברי של רשת "תרבות" ובית ספר לבנות "בית יעקב", שלוש ספריות ציבוריות יהודיות ושתי אגודות ספורט – ציונית ובונדיסטית.
הגרמנים כבשו את וייז'בניק-סטרחוביצה ב-9 בספטמבר 1939 ומיד הנהיגו משטר של רדיפות ועבודת כפייה ואף שרפו את בית הכנסת. בחודשים הראשונים למלחמה הגיעו לעיירה כ-500 פליטים יהודים מלודז', ועוד מאות פליטים הגיעו מפומרניה (Pomerania) שבמערב פולין. באוקטובר 1939 החלו הגרמנים להפעיל בית חרושת לתחמושת שהקימו הפולנים בסטרחוביצה ב-1935. המפעל צורף לתשלובת מפעלי הרמן גרינג (Reichswerke Hermann Göring).
ב-23 בנובמבר 1939 הוקם בווייז'בניק-סטרחוביצה יודנרט; בראש היודנרט עמד מינצברג והיו חברים בו חברי ועד הקהילה לשעבר. כמו כן הוקם שירות סדר יהודי ובו 15 שוטרים. בראש משרד העבודה היהודי עמד טנצר. היודנרט היה כפוף למיפקדת הסיפ"ו ברדום, בראשותו של הנס סולטאו (Hans Sultau). על היודנרט הוטל לגבות מהיהודים תשלומי כופר ולגייס 400-300 עובדי כפייה מדי יום ביומו. בתחילת 1940 נצטוו יהודי העיירה לשאת סרט זרוע לבן שעליו מגן דוד כחול.
ב-2 באפריל 1940 הועברו יהודי וייז'בניק-סטרחוביצה לגטו סגור שהוקם בכמה סמטאות באזור השוק בווייז'בניק. הצפיפות הגדולה והספקת המזון הדלה אילצו רבים למכור את חפציהם האישיים כדי להתקיים. על תושבי הגטו הוטל עוצר מן השעה תשע בלילה עד חמש בבוקר, והיציאה מן הגטו הייתה מותנית ברישיון מיוחד. היודנרט קיים בגטו מטבח ציבורי בכספי ארגון יס"ס בקרקוב. ב-1940 עבדו בבתי החרושת שהפעילו הגרמנים בסטרחוביצה כ-7,000 עובדים, ובהם כ-300 יהודים. במאי 1941 הגיע מספר היהודים בווייז'בניק-סטרחוביצה לכ-3,600.
ב-1942, עם תחילת הגירושים במחוז רדום, הציפו את הגטו פליטים יהודים בתקווה שהעבודה במפעלי התחמושת בסטרחוביצה תציל אותם מגירוש. כ-2,000 פועלים יהודים עבדו במפעלים אלו ב-1942.
הגטו חוסל ב-27 באוקטובר 1942; כ-2,000 יהודים גורשו באכזריות למחנה ההשמדה טרבלינקה. רוב הנותרים גורשו לשני מחנות עבודה שהוקמו אז באזור – סטרלניצה (Strelnica) ומיובקה (Majowka). כ-12 יהודים שהסתתרו נרצחו במקום בזמן האקציה, וכ-30 הושארו בגטו כדי לאסוף את חפצי המגורשים.
