בשנות העשרים של המאה העשרים ישבו ביבלונה כ-600 יהודים, שהיו כרבע מכלל האוכלוסייה במקום, וביישוב הסמוך לגיונובו היו כמה מאות יהודים שנמנו גם הם עם קהילת יבלונה. רוב היהודים בשני היישובים התפרנסו בעיקר ממלאכה. בעת המלחמה בין ברית-המועצות לפולין בשנת 1920 הוקם ביישוב הקיט לודווישין (Ludwiszyn), לא הרחק מיבלונה, מעין מחנה ריכוז לאלפי חיילים יהודים שסולקו מיחידותיהם בצבא פולין בחשד לאי-נאמנות כביכול למולדתם.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטו יהודים רבים לוורשה (Warsaw) ולאחר כניעתה ב-27 בספטמבר 1939 חזרו לבתיהם. כניסת הגרמנים ליבלונה ולגיונובו לוותה במעשי רצח וסחיטה.
ב-10 בפברואר 1940 הורה מושל הנפה לראש העירייה של יבלונה (שהיה פולקסדויטשה) להקים יודנרט. ביודנרט, בראשותו של יחיאל רוזנברג, היו 12 חברים. היודנרט סיפק מדי יום לגרמנים 150 עובדים לעבודת כפייה.
עם סיפוח צפון מחוז ורשה (בצירק ציחנאו) לרייך גורשו יהודים מעיירות רבות באזור. בין 1,700 ל-2,000 מהפליטים האלה הגיעו ליבלונה וללודווישין ושוכנו בחוסר כֹּל בצריפים של מחנה החיילים היהודים בלודווישין. מטבח ציבורי שהקים היודנרט סיפק מדי יום ביומו ארוחות לכ-800 בני אדם.
באוקטובר 1940 (על-פי עדות אחרת בתחילת נובמבר) הוקם בלודווישין גטו, ומספר היהודים שרוכזו בו נע לפי הערכות שונות בין 2,500 ל-3,000. הוקם שירות סדר יהודי של עשרה שוטרים בראשותו של שלמה סטרדינר (Sterdiner). הגטו לא היה מגודר. מפעם לפעם נכנסו לגטו ז'נדרמים גרמנים וחטפו ואנסו צעירות יהודיות. מכסת המזון היומית לאדם שסיפקו הגרמנים הייתה 210 גרם לחם ו-100 גרם סוכר. לגטו הוברח קמח ופעלו בו שתי מאפיות גדולות ועשרות מאפיות קטנות שהשלימו את מנות המזון. עם זאת, מחמת המחסור ותנאי התברואה הקשים פרצה בגטו מגפת טיפוס, ובהיעדר טיפול רפואי מתו במגפה מאות בני אדם. בגטו פעל בית משפט יהודי ועסק בעיקר בפישור, וכן היה בו בית סוהר, שמקצת האסירים בו הורשו לצאת ממנו בשעות היום כדי לעסוק במסחר.
ב-4 אוקטובר 1942 רוכזו כל תושבי הגטו בכיכר בלודווישין. שמועות על גירוש קרוב כבר הגיעו לגטו, בעיקר על-ידי עיתונות המחתרת הפולנית, אבל רק אחדים הצליחו להימלט. אקציית הגירוש הייתה עקובה מדם. הילדים והנשים הובלו בעגלות לתחנת הרכבת ברדזימין (Radzymin), ואילו הגברים הוצעדו ברגל. ברדזימין הועלו כל היהודים מיבלונה, רדזימין ווולומין (Wołomin - Sosnówka) לרכבת לטרבלינקה, ונרצחו שם. עשרת השוטרים היהודים שאולצו להשגיח על גירוש היהודים מגטו יבלונה הועברו לגטו ורשה.
