המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ב-1921 ישבו בינוב פולסקי כ-2,000 יהודים – כשני שלישים מתושביה. הם התפרנסו ממסחר וממלאכה, בעיקר בענפי החקלאות, המזון והעץ ומוצריו. מאות פועלים עבדו במנסרה שבבעלות יהודים. יהודי העיירה הסתייעו בג'וינט, בבנק יהודי ובקופת גמ"ח. בינוב פולסקי פעל בית ספר של רשת "תרבות" וזמן מה פעלה בה גם ישיבה. מפלגות ותנועות נוער ציוניות הפעילו ספריות ביידיש ובעברית וקבוצות דרמה.
בעקבות התפתחות דרכי התחבורה והמסחר גדל מספר התושבים בעיירה, ומספר היהודים בה ערב מלחמת העולם השנייה הגיע לכ-3,000 – כמחצית אוכלוסייתה באותה העת.
ב-17 בספטמבר 1939 כבשו הסובייטים את ינוב פולסקי. פעילותם של הארגונים הציונים נאסרה. בבית הספר של "תרבות" לימדו מעתה ביידיש. רכושם של יהודים אמידים הולאם. ב-20 ביוני 1941 נאסרו 20 יהודים אמידים ועסקנים, הם ובני משפחותיהם אִתם, וגורשו לרוסיה האסיאתית.
הגרמנים כבשו את ינוב פולסקי ב-25 ביוני 1941 והטילו על היהודים שורה של גזרות, ובהן ניתוק כל קשר עם הנוצרים, החובה לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול, עוצר משש בערב ועד שמונה בבוקר, איסור ללכת על המדרכות ועוד.
באקציה שהייתה בינוב פולסקי ב-5 באוגוסט 1941 רצחו אנשיה של יחידת פרשי ס"ס בסיוע כוחות מקומיים ושוטרים 420 גברים יהודים בני 16 ומעלה ליד יער בורוביצה (Borowice); זקנים וחלשים שפיגרו נורו כבר בדרך לשם. חולים נורו במיטותיהם, ואנשים שניסו להסתתר ונתגלו נורו במקום הימצאם. אחד הניצולים מהרצח ביער, פייבל קפלן, נפצע והעמיד פני מת. לאחר שעזבו הגרמנים את המקום הוא ברח ליער, וכעבור זמן מה חזר לעיירה ודיווח על אשר התרחש.
לאחר האקציה הוקמו בינוב פולסקי יודנרט של עשרה חברים בראשותו של אלתר דיווינסקי וכן שירות סדר יהודי. היודנרט סיפק לגרמנים עובדי כפייה, גבה את תשלומי הכופר שהוטלו על הקהילה וגם דאג לניקיון ולבריאות והפעיל בית תמחוי ובית חולים.
ב-12 באפריל 1942 הוקם בינוב פולסקי גטו סגור, מוקף גדר תיל. על יושביו נאסר לצאת ממנו בלי רישיון, נאסר עליהם לדבר עם נוצרים ולקנות מהם מזון, ונאסר עליהם להכין מאכלי בשר ולצרוך ביצים ומוצרי חלב. היודנרט סייע להבריח מזון לגטו בתחתית כפולה של עגלת אשפה, וגם בעלי מקצוע שעבדו מחוץ לגטו הבריחו אליו מזון.
באוגוסט 1942 הגיעו לגטו שמועות על רצח יהודים בעיירות בסביבה. רבים הכינו מקומות מסתור, והצעירים תכננו התקוממות או בריחה ליערות והצטרפות לפרטיזנים. שני צעירים –ישראל פרץ ושמחה קרולינסקי – התגנבו מהגטו והצליחו להיפגש עם קבוצת פרטיזנים. הקבוצה התעניינה בהתארגנות של צעירי ינוב פולסקי והבטיחה לסייע כשיפרוץ מרד בגטו. לאספה שכינסו יוזמי ההתארגנות הופיעו אחדים מחברי היודנרט, ובהם דיווינסקי, והזהירו מפני האסון שימיטו ההתנגדות והבריחה על יושבי הגטו. רבים האמינו שהגטו לא יחוסל משום שרבים מתושביו עובדים.
ב-23 בספטמבר 1942 רוכזו כ-500 עובדים יהודים, רובם צעירים, במנסרה שמחוץ לגטו. בערב כיתרו את הגטו משמרות של גרמנים ושוטרים אוקראינים ופולנים. בגטו החלו יהודים רבים לחפש מסתור.
חיסול גטו ינוב פולסקי החל ב-24 בספטמבר. לפני עלות השחר פרצו לגטו אנשי ס"ס וס"ד ושוטרים אוקראינים ופולנים. בחורים אחדים ניסו לקפוץ מעל לגדר הגטו ונורו מיד. משפחות רבות נכנסו למקומות מחבוא. הגרמנים העלו את הגטו באש, והמסתתרים נאלצו לצאת ממחבואיהם. רבים נורו ברחובות הגטו או נשרפו חיים. אחרים ניסו להימלט ליערות. מעטים הצליחו, ובהם ברל פומרנץ, מבכירי המשוררים העבריים בפולין, שהסתתר בעליית גג מעל חדר המתים עד שהצליח לברוח ליער. דיווינסקי נתגלה במקום מחבואו ונרצח.
רוב יהודי הגטו נרצחו בבורות ביער רוצק (Rudsk). גם משם עוד ניסו אחדים לברוח ליער. כמה מהם הצליחו ואחרים נורו בעת בריחתם. בדרך לבורות התנפלה חנה גורודצקי על השוטרים, זרקה חול בעיניהם וחטפה רובה מידיו של אחד מהם, ובכך סייעה לבריחתם של כמה אנשים ובהם אחד מבניה.
ב-25 בספטמבר נרצחו ביער רוצק גם 400 מהעובדים שרוכזו במנסרה. בתחום המנסרה הצליחו להסתתר 37 בני אדם. הגרמנים השאירו במנסרה 62 עובדי כפייה לשבועיים נוספים; הללו עזרו למסתתרים עד שברחו ליער.
הגרמנים הקימו בעיירה גטו חוזר, "גטו קטן" לשיכונם של מי שנשארו בחיים – בעלי מלאכה, רופאים, רוקחים, אחיות ועובדי המנסרה. גטו זה חוסל כשישה שבועות לאחר 24 בספטמבר. לפני חיסולו הגיעו אליו שני פרטיזנים יהודים כדי לשכנע את יושביו לברוח ליער, אך הם לא האמינו לדבריו ובחרו להישאר במקום.
כ-30 ניצולים מהגטו ניסו לחבור לפרטיזנים סובייטים ביערות קריטישין (Krytyszyn) וזוויישה (Zawiersze). קצתם הצליחו להשיג נשק ולחמו ביחידות פרטיזנים. רבים אחרים נהרגו בהיתקלויות ובעקבות הלשנות של איכרים, והיו גם שנרצחו בידי פרטיזנים.
כ-100 מיהודי ינוב פולסקי שרדו מהמלחמה.