המכון הבין-לאומי לחקר השואה

באמצע שנות העשרים של המאה העשרים התגוררו בלוצ'ינץ כ-700 יהודים, ובעיירה פעל בית ספר ביידיש.
לוצ'ינץ נכבשה בידי הגרמנים באמצע יולי 1941, וב-1 בספטמבר 1941 נכללה בתחום טרנסניסטריה שבשלטון רומניה. בסתיו 1941 הועברו ללוצ'ינץ כ-3,500 מגורשים יהודים מבסרביה (Bessarabia), מבוקובינה (Bucovina) ומצפון מולדובה. כעבור כמה חודשים הועברו לעיירה עוד כמה אלפי מגורשים, ומספר היהודים בה הגיע ל-7,000-6,500. רבים מהמגורשים שוכנו במגורים משותפים שאולתרו בבתי כנסת, ברפתות ובבתים עזובים. אזור השוק, שבו התגוררו היהודים, הוכרז גטו והוקף בגדר תיל, ועל תושביו נאסר לצאת ממנו ללא אישור. מגורשים אמידים השיגו בעזרת שוחד אישור לגור מחוץ לגטו, אך לאחר חודשים אחדים הועברו גם הם אל הגטו. בחורף 1941/42 מתו יהודים רבים בגלל הקור ובגלל מגפת טיפוס שפרצה בגטו. שיעור התמותה בלוצ'ינץ היה מהגבוהים ביותר בטרנסניסטריה.
בתחילת קיומו של הגטו הוקם בו ועד, אך הוא לא היה פעיל. ועד חדש שהוקם באביב 1942 התאמץ לשפר את תנאי המחיה בגטו. בין היתר הקים הוועד בית תמחוי והצליח לקיימו עד נובמבר 1942. עם הגעתה של עזרה מבוקרשט במהלך 1943 חידש בית התמחוי את פעילותו, ובגטו נוסדו גם בית חולים, מרפאה, בית מרקחת ובית יתומים. מפעם לפעם שולחו קבוצות מתושבי הגטו לעבודת כפייה, ורבים מהם מתו בה. למרות האיסור לצאת מהגטו בלי אישור, עבדו מגורשים רבים (שלמדו את השפה האוקראינית) אצל אוקראינים בעבודות חקלאות.
קרוב לוודאי שלגטו לוצ'ינץ הגיעו יהודים רבים גם ממקומות אחרים באוקראינה. לפי נתוני ועדת העזרה היהודית (האוטונומית) בבוקרשט, במרס 1943 היו בו 1,162 יהודים מקומיים ו-1,307 מגורשים.
לוצ'ינץ שוחררה במרס 1944.