המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בראשית המאה העשרים התגוררו בליאדי כ-3,700 יהודים – כ-80 אחוזים מכלל אוכלוסייתה. בימי השלטון הסובייטי הוסיפו רבים מהיהודים לעסוק במלאכה וקצתם התארגנו בקואופרטיבים; רבים אחרים עברו לעבוד בחקלאות. בליאדי פעל בית ספר ביידיש. בשל תהליכי העיור והתיעוש והמצוקה הכלכלית עזבו רבים את העיירה בימי הסובייטים, וערב פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות ישבו בליאדי כ-900 יהודים שהיו אז כ-40 אחוזים מכלל תושביה.
עם פלישת גרמניה לברית-המועצות גויסו מקצת יהודי העיירה לצבא האדום. רבים מיהודי ליאדי ניסו להימלט לפנים ברית-המועצות, אך רק מעטים מהם הצליחו, ורובם נאלצו לחזור על עקבותיהם.
הגרמנים כבשו את ליאדי ב-18 ביולי 1941. ב-27 בספטמבר 1941 ריכזו הגרמנים את כל יהודי העיירה בבית העלמין היהודי, ורצחו לנגד עיניהם כמה פרטיזנים יהודים צעירים. לאחר מכן הפרידו הגרמנים את כל הצעירים מכלל הציבור, הִכּו אותם, ודרשו מהיהודים דמי כופר כדי למנוע את רציחתם. למחרת נרצחו 25 אנשי אינטליגנציה ובעלי מלאכה יהודים סמוך לעיירה. הגרמנים גייסו את יהודי העיירה לעבודת כפייה. בחודשים הבאים הגיעו לליאדי יהודים מיישובים שריכוזי היהודים בהם כבר חוסלו.
בראשית מרס 1942 רוכזו כל יהודי העיירה, ועמם גם יהודים מעיירות וכפרים באזור, בגטו שהוקם בבניין בית הספר המקומי. המקום הוקף בתיל דוקרני, הופקדה עליו שמירה של גרמנים ושל שוטרים בלרוסים, ועל לא-יהודים נאסר להתקרב אליו. היציאה מתחומי הגטו הותרה רק ליהודים עובדי הקולחוז המקומי וכן לצורך קבורת המתים. בגלל הרעב, הצפיפות והמחלות מתו רבים מתושבי הגטו. כמה מתושבי הגטו הצליחו להימלט והצטרפו לפרטיזנים.
גטו ליאדי חוסל ב-2 באפריל 1942 ותושביו נרצחו סמוך לעיירה.